מדינת ישראל מאופיינת בהיותה מדינת הגירה. רבים היהודים אשר הגרו לפה מארצות אחרות, שם נישאו בנישואין אזרחיים כפי שהיו נהוג בארץ מוצאם. מאידך, ישראלים יהודיים רבים, מטעמים של אנטגוניזם לדת אשר נובע מכפייה דתית אשר מייצרת תגובת נגד, בוחרים להינשא בטקסי נישואין אלטרנטיביים, רפורמים או דתיים. שלא לדבר על זוגות חד מיניים שאינם יכולים להינשא בטקס דתי "כהלכתו" שכן הממסד הרבני רואה בזוגות אלו תועבה, ועל זוגות מעורבים. כך ששאלת הנישואין האזרחיים בישראל הינה שאלה אקוטית. כאשר מבקרים את האקטיביזם השיפוטי בישראל, יש לזכור כי מקום בו המחוקק במדינת ישראל מזניח בעייה אקוטית במשך עשורים על גבי עשורים - מקום בו המחוקק מזניח את הנושא הבוער של היעדר יכולתם של רבים בישראל להנשא- בל יפלא כי בית המשפט העליון אומר את דברו בעניין. כדרכו של האקטיביזם השיפוטי, הדברים נאמרים עקב בצד אגודל. בית המשפט העליון נותן פסק דין מהוסס, לאחר מכן פסק דין נוסף, ורק כאשר הוא 'חש' כי הרוחות 'בשלו' לכך - הוא מספק בפסק דין מבית היוצר של בית המשפט העליון, תשובה לשאלה אשר המחוקק היה צריך להשיב עליה, אך נרדם בשמירה.
זה היה הסיפור של הסדרת הנישואין האזרחיים בישראל. כשהמחוקקים עסוקים בבחירות מחודשות אחת לשנתיים בממוצע, ובמקום לעסוק בנישואיהם של תושבי הארץ הם עסוקים בנישואין פוליטים בין סיעות שמתפלגות ומתאחדות חדשות לבקרים, אזרחים אשר מבקשים מענה דחוף לבעיות אקוטיות יפנו לבית המשפט העליון- וזה בסופו של יום - יאמר את דברו כפי שאמר את דברו בעניין הנישואין האזרחיים. זה החל 'בקטנה'.
ב
בג"צ 148/84 - קטי שמואל נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לט(4), 393 נפסק כי עולים חדשים אשר נישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים, תחול עליהן חובת מזונות לפי הדין הדתי בישראל. ב
בג"צ 143/62 - הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נ' שר-הפנים, פ"ד יז(1), 225 נפסק כי על משרד הפנים לרשום במרשם גם בני זוג אשר נישאו בנשואין אזרחיים, ואל לו לפקיד משרד הפנים לחקור בתוקפם של הנישואין על-פי הדין העברי.
ב
רע"א 8256/99 - פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2), 213 נפסק כי "נישואי פרגוואי" אינם מקימים חובת מזונות של הבעל כלפי האישה מכוח הדין הדתי, אלא מכוח "חוזה מכללא" בין הצדדים ולפיו לא יפורק קשר הנישואין תוך התרת אחד הצדדים בקשר הנישואין חסר כל.
ברם, ראוי להתעכב על אופן ההנמקה של פסק דין זה היות ואופן הנמקה זה מאפיין מהלכים של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון אינו נחפז לפסוק בעניינים אשר הכנסת הותירה ב'צריך עיון' (עקב בחירות חדשות לבקרים, קרעים ומריבות בין סיעות, פילוגים, איחודים, מאבקים על תפקידים כאלו או אחרים וכדומה).
לרוב בית המשפט העליון מותיר סוגיות ב'צריך עיון', ומאפשר למחוקק הזדמנות אחת, שניה, שלישית ואף רביעית להסדיר בחוק את הדרוש הסדרה. אך ורק לאחר שקריאתו של בית המשפט העליון למחוקק אינו נענית, בנימה פולנית של "אני אכתוב לי פסק דין בשקט בחושך" מסדיר בית המשפט העליון סוגיה שהמחוק התרשל בהסדרתה (וזאת בניגוד לתדמיתו של בית המשפט העליון, כאילו זה האחרון קם בבוקר וחושב לו "איזה חוק אחוקק היום ב
חקיקה שיפוטית?").
כך היה בפסק דין זה: בית המשפט החליט להותיר בצריך עיון את תוקפם של נישואין אזרחיים בישראל. לא בכדי קבע בית המשפט העליון באותה פרשה כי מזונות בנישואין אזרחיים יוכרו מכוח 'החוזה המשתמע' אשר נוצר בין הצדדים לדאוג אחד לשני
ולא מכוח הסטטוס של "היותם נישואין".
הפתרון האפשרי השני היה מייצר יש מאיין נישואין אזרחיים בישראל.
בית המשפט העליון
לא אבה לעשות כן.
הוא רצה לאפשר למחוקק את ה'צ'אנס' לחוקק זאת בעצמו. אך המחוקק כנראה עסוק בקומבינות, עסקות, תפקידים וכיבודים למיניהם, ואינו מסדיר את הדרוש הסדר. זה יביא, לאחר עשורים שבהם נמנע בית המשפט העליון להכריע בעניין, ביום אחד בנובמבר שנת 2006, את בית המשפט העליון לקבוע על דרך הפסיקה כי
יש נישואין אזרחיים בישראל.