את ששנוא היה עליו, בעת שהנהיג את האופוזיציה, עושה עתה בנימין נתניהו, כראש ממשלה. כשעדיין ישב מעברו השני של המתרס, הוא ידע להתריע, נמרצות, על ממשלה מנופחת, בעלת מספר שיא וחסר כל הצדקה של שרים. עכשיו, כשהוא ניצב בראשה, הופך הפה שאסר לפה שמתיר. אחרת לא ניתן לתרץ את גודלה, חסר התקדים, של ממשלתו. שלושים שרים ושמונה סגנים, שעלותם השנתית בכספי ציבור מסתכמת ב-300 מיליון שקל - זהו דיוקנה וערכה של ממשלת-נתניהו, שאצלה דווקא הגודל הוא שקובע.
ריצוי ופיצוי
את הממשלה האינפלציונית, היקרה כל כך, בימים של מיתון משווע, מאיישים, בין היתר, שני שרים בלי תיק מוגדר: יוסי פלד ובני בגין - שני מינויים, שכל שיש מאחוריהם אינו אלא ריצויים ופיצויים, כדי שיוכלו לשמש בכהונה הנעלה; וישנם ארבעה שרים שעבורם נתפרו תיקים מיוחדים, אותם ניתן היה לאחד עם תיקים קיימים, כבעבר: לימור לבנת, כשרת התרבות והספורט, שאינו אלא תחום אינטגרלי של משרד החינוך; מיכאל איתן, כשר לשירות ממשלתי, שאיש עדיין אינו תופס את מהותו; דן מרידור, כשר לשירות מודיעין - תחום המשתייך, באורח טבעי, למשרד ראש הממשלה; ומשולם נהרי, שר במשרד ראש הממשלה, שקיבל, אומנם, בעיטה למעלה, אבל עם תפקיד ריק מתוכן, בדיוק כפי שנתקע בשעתו במשרד החינוך, כמקל בגלגליו של השר יוסי שריד.
מינויים תמוהים
תמוה גם מינוים של שלושה שרים, שכלל אינם מתאימים לאיוש תיקיהם: אביגדור ליברמן, כשר החוץ, שמלבד שאין לו מושג כלשהו בדיפלומטיה, הוא גם מנודה על-ידי הקהיליה הבינלאומית; יובל שטייניץ, כשר האוצר, שאין לו יד ורגל בענייני ממון; וגדעון סער, כשר החינוך, שענייני פדגוגיה זרים לו לחלוטין.
אבל, הנורא מכל הוא אי-מינויו של שר בריאות - אחד משלושת התיקים הגדולים והחשובים ביותר בממשלה, המחייב עבודה נמרצת, בדיוק כמו אלה של הביטחון והחינוך. הימנעות מהמינוי הזה אינה אלא צפצוף אחד ארוך על בריאותו של הציבור, כשכל העול נופל עתה על כתפיהם של אגף התקציבים באוצר והנהלות בתי החולים. לא פחות מגוחך הוא מינוים של שבעה סגני-שרים, שמלבד משכורות שמנות שיפלו בחלקם, הם פשוט יוכלו לשבת בחיבוק-ידיים.
בעיני הכל מצטיירת הממשלה, הגדולה בתולדות המדינה, כבלון דחוס בלבד. בסופו של דבר, לא ירחק היום והאוויר הדחוס שבו ייצא ממנו בקול דממה דקה.