יסודותיה המעורערים של תורת ההינתקות הונחו עוד בשנת 2000 - מספר שנים לפני נטישת הרצועה - עם המנוסה החד-צדדית של צה"ל מדרום לבנון בניצוחו של אהוד ברק. השפעותיה ההרסניות של תורת החד-צדדיות על המדיניות הלאומית נמשכו גם הרבה לאחריה והתבטאו גם בניהולה הכושל של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006.
ביטוי אופייני לאותה כסילות אופנתית סיפק עמוס עוז בראיון ארוך שערך עמו ארי שביט בעיתון הארץ ("הערת הזהרה", 17.03.2000), אשר זכה לכותרת המשנֶה "שיחה קצרה על חשיבות הרגש בפוליטיקה". וכך ניבא כהן התרבות הגדול של השמאל: "ברגע שאנחנו יוצאים מדרום לבנון עלינו למחוק את המושג חיזבאללה מהמילון. כי כל העניין הזה של מדינת ישראל נגד החיזבאללה היה איוולת מהרגע הראשון. הוא בוודאי לא בא בחשבון אחרי שישראל תתייצב על גבולה הבינלאומי המוכר במשפט העמים".
השקט המטעה בצפון שכיסה על התעצמותו של חיזבאללה ועל הצטיידותו, נטע כנראה בליבם של קצרי הראייה המדינית וחסרי הראייה ההיסטורית את האשליה, שישראל תוכל לברוח אל השלום מבלי שהמלחמה תרדוף אותה לאורך נתיב המנוסה.
אימוץ אותו רעיון הזוי על-ידי ממשלת אולמרט הוא הגורם היסודי לתהליך קבלת ההחלטות הלקוי בעת ניהול המערכה בצפון. הלא אין צורך בוועדות חקירה כדי להבין שאם העילה העיקרית לעמידתה של מפלגת קדימה בראשות ממשלת ישראל הייתה סיסמת החד-צדדיות: "אנו נקבע את עתידנו בעצמנו" - אזי היה עליה לשמור בכל מחיר על תקפותה של עמדה זו. והנה, אפילו בעיצומה של הלחימה, התעקש אולמרט - באטימות מופלגת - שלא זו בלבד ש"התכנסות" מיהודה ושומרון עדיין עומדת בראש סדר יומה של ממשלתו, אלא שהמלחמה אף תחיש את יישומה.
אין צורך בוועדות "וינוגרדיות" כדי להבין גם, שאם רעיון הנסיגה החד-צדדית הוא ההצדקה הבלעדית לדוקטרינה המדינית של הממשלה, אזי שמירת תוקפה של הדוקטרינה מחייבת אחד מן השניים: מניעת הפיכתו של שטח מפונה לפלטפורמה לתקיפת ישראל; או - אם אכן הפך השטח לפלטפורמה כזו, התגברות מהירה על הבעיה, בעלויות נמוכות ובאבידות קטנות.
התסריט של אריאל שרון
זהו, אם כן, הגורם היסודי לכשל הקוגניטיבי שהביא להססנות המבצעית ולהימנעות מהפעלת כוחות קרקע גדולים במלחמת לבנון השנייה, ואחד הגורמים להימנעות ממבצע צבאי נרחב ברצועה, אף על-פי שכבר מזמן הגיעה העת לכך. בעניין זה מעלה רא"ל (מיל.) משה יעלון סברה נוספת, לא פחות מדאיגה. הוא קובע כי שיקולים מסחריים הם אלה שאולי עומדים מאחורי החלטת ממשלת אולמרט שלא להורות על מבצע קרקעי נרחב ברצועה. במבצע קרקעי רחב היקף עלולים להיות נפגעים, ויציאה למבצע כזה היא למעשה הודאה בכישלונה של תפיסת החד-צדדיות, שהיא העילה לקיום מפלגתו של אולמרט. מבצעים מעין אלו היו מרוקנים את הנסיגות החד-צדדיות בצפון ובדרום - שנעשו כביכול כדי למנוע פגיעות בחיילי צה"ל - מכל ערך ומכל הישג, והיו מהווים הוכחה ניצחת לחוסר תכליתם ולהיעדר תבונה מצד יוזמיהם.
אין שום הסבר אחר למחדל האדיר בתפיסת הביטחון הלאומי, לאותו ליקוי מאורות בשיקול הדעת של ההנהגה הלאומית, שהביא לאי-קבלת החלטות חיוניות המובנות מאליהן למי שמתמצא ביסודות הדוקטרינה הצבאית - מסקנה שאף ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הצליחה להגיע אליה לאחר שנה ויותר של דיונים.
שיעבודם של שיקולים מקצועיים ולאומיים לשיקולים פוליטיים - הנשענים על רעיון מופרך של הפגנת חולשה כלפי יריביה ונבזות כלפי אזרחיה - הביא את ממשלת אולמרט לפגיעה בביטחון ישראל, שאת היקף השפעתה קשה עוד להעריך. ממשלה זו - לא זו בלבד שהחמיצה הזדמנות נדירה להסב נזק כבד לכוחות האיסלאם הרדיקאלי ולהעניק סיוע מורלי חשוב לארה"ב במאבקה בטרור העולמי, אלא גם הביאה לשחיקה בכושר ההרתעה של צה"ל - ובכך גם ביכולתו למנוע את המלחמה הבאה - ובמעמדה של ישראל כבעלת ברית אמינה ויעילה בעיני ארה"ב.
גיבורים של מעשייה ביידיש
אך ההיבט המקומם מכל של הצעדים החד-צדדיים הללו הוא, שבחשבון הכולל, הם לא הביאו להפחתת מספר ההרוגים בקרב חיילינו - שהרי מניינם בלחימה המחודשת בלבנון הדביק את מספר החללים שנטישתה בשנת 2000 הייתה אמורה לחסוך.
קשה להשתחרר מן התחושה כי אותו תסריט שחזה אריאל שרון - התקיים כמעט במלואו בדרום. צה"ל אכן נדרש לחזור לרצועה ממנה "התנתק", כדי להוציא את יישובי הנגב מטווח האש, כשהוא נאלץ להתעמת עם החמאס, אשר ניצל את היעדרותו כדי להתאמן, להצטייד ולהתעצם.
עם חלוף הזמן הולך ומתברר כי בעקבות ההינתקות - וכתוצאה ממנה - דומה מצבה של ישראל למצבו של אותו אומלל, גיבור המעשייה היידישאית, שנאלץ גם לאכול דגים מסריחים, גם לספוג מכות, גם להיפרד מכספו ולבסוף גם גורש מעירו.
כמובן, הכל יכול היה להיות אחרת, אילו השכילה מדינת ישראל לנהוג כלפי בניה שהפריחו את שממת עזה על-פי גישת הלל הזקן, כלומר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.
וזוהי למעשה כל התורה כולה על רגל אחת.
