מהרכב ה
ממשלה החדשה וגודלה אפשר ללמוד משהו על התרבות הפוליטית בישראל ועל כוחה של התקשורת. איך התקשורת קשורה לזה? זוכרים איזו מהומה חוללה התקשורת המרכזית סביב המעידה של
בנימין נתניהו לפני שנה או שמא שלוש שנים, כאשר נזכר ב
רחבעם זאבי שהיה, לפי זיכרונו, שר בממשלתו, לפני שגנדי הפך לזיכרונו לברכה? אוי הזיכרון - הזיכרון הזה. כל הציבוריות הישראלית השתוללה ונכנסה לסחרור אקסטטי סביב השטות הזאת, ולרגע נשכחו כל מחדליה ומשבריה של ממשלת אולמרט, או שמא שרון, או שזו הייתה בכלל ממשלת שרת... אוי, הזיכרון - הזיכרון הזה.
מישהו בכלל מעלה על דעתו שבנימין נתניהו יזכור - לא בעוד עשר שנים, אלא בעוד עשרה ימים - מי חבר בממשלתו הנוכחית ומי לא? האם ברוורמן בפנים או בחוץ? הרי ראינו אותו מנופף שם בידיים, בביתן 10 או שמא היה זה 11 או 28, ואומר משהו על "משבר זהות" ו"דרכה ההיסטורית". וליברמן וכחלון ומרגי. אז מהיכן נאספו כל כך
הרבה שרים בממשלתו של נתניהו, שידוע יותר מכל מועמד אחר במערכת בשאיפתו לצמצם את הממשלה - גם מבחינת מספר השרים וגם מבחינת גודל הממשל בכללותו, הרובץ כמו האיש השמן על כתפי האזרח הרזה.
זוכרים את אמנון ליפקין-שחק?
הפעם אני לא נוטה להאשים את השיטה. תרבות והתנהגות פוליטית אינן קשורות לשיטה, אלא לתשתית עמוקה יותר. לא הייתי בונה על הפוליטיקאים, שבעצמם פיצלו ופוררו את המערכת הפוליטית הייצוגית, שהם אלה שיבואו עם הצעות יעול שיטתיות להפיכת השלטון ליציב, קטן וקומפקטי. עובדה, שבמשך עשרות שנים שלטו במערכת שני גושים מפלגתיים גדולים, בלי קשר לשיטת הממשל. אלו היו, למי שכבר לא זוכר - אוי הזיכרון הזה! - "הליכוד" ומפלגת "העבודה" (!) או "המערך".
המפץ המפורר הדרמטי התחולל ב-1999, בבחירות שבהן זכה
אהוד ברק בראשות הממשלה, אך מפלגת "ישראל אחת" זכתה ב-26 ח"כים בלבד ו"הליכוד" התמוטט מ-32 ח"כים ב-96' ל-19 ח"כים בלבד. הירידה בכוחן של המפלגות הגדולות החלה אומנם ב-1996 אבל התאוצה התרחשה כעבור שלוש שנים, והדעה הרווחת הייתה, שהתהליך קרה בגלל הפתק השני לבחירה ישירה של ראש הממשלה. יש בזה משהו, אבל הסיבה העיקרית היא ש
גורמים פוליטיים-עסקיים יזמו הקמת גופים פוליטיים חדשים בכוונה כדי להחליש ולפורר את המפלגות הגדולות. הרקע לכל זה - התמוטטות האמון במפלגה מחוללת אוסלו, מפלגת "העבודה"; ומנגד, המלחמה הנוראה נגד "הליכוד" בראשות נתניהו, לאחר רצח רבין ונצחונו של נתניהו ב-96'. התקשורת, כפי שהייתה מסוגלת לחולל סופת אש ציבורית סביב מעידת הזיכרון של ביבי, עניין טריוויאלי ופעוט ערך, הראתה את כוחה בהובלת מערכת הסתה הרבה יותר משמעותית שהצליחה לערער את האמון הציבורי בנתניהו וב"ליכוד".
על-רקע זה התחולל הפיצול של 99', כאשר במפלגת "העבודה" מכרסמות מפלגת "שינוי", שצמחה לפתע ונתנה הופעה של 6 מנדטים, וכן מפלגת "המרכז", שזכתה במספר דומה. למי שבכל זאת יש בעיות זיכרון, נזכיר את התקוות הגדולות אמנון ליפקין-שחק ואיציק מרדכי (!), שהובילו את המפלגה הזאת אשר רבים ציפו כי תגרוף מנדטים רבים. זה היה העובר של מפלצת המפץ של 2006, קדימה, והיזם אותו יזם - אייל ארד. גם
עמיר פרץ זינק כמו כריש ננסי ונגס 2 מנדטים מ"העבודה". מן הצד השני עשו את עבודת הפיצול והכרסום "ש"ס" (17 מנדטים), "ישראל בעלייה" ו"ישראל ביתנו", 6 ועוד 4 - שווה 10 מנדטים. לא יכול להיות ספק, זאת לא השיטה - זו התרבות הפוליטית, או בקיצור: התרבות הישראלית המודרנית.
חולמים על רפורמה בחינוך?
וכך, כשאנו מגיעים ל-2009, בא
אביגדור ליברמן, השואף כמו
בן לייעול שיטת הממשל והמשטר, אך כשיש לו אפשרות להשפיע - הוא עושה זאת באופן גס והפוך מזה שהטיף לו. הוא זה שקבע את הטון ואת הדרך במסלול הרכבת ממשלת נתניהו. נכון, כמי שזכה בהישג אלקטורלי נאה, הוא היה זכאי לאחד התיקים הבכירים, ותיק החוץ נראה תיק, שבו הוא יכול לגרום הכי פחות נזק. אבל מחטף התיקים האחרים, מתוך כוונה לגמד ולפגוע בליכוד, יצר את הדינמיקה שהיא הפוכה לרצון הבוחר: הבוחר - אם רצה משהו בבחירות האלה, בוודאי לא רצה ממשלה של 30 שרים, ובוודאי רצה שאחדים מהנבחרת האיכותית של "הליכוד" ישמשו בתפקידים בכירים בממשלה. כך נוצר מצב חסר תקדים, שבו אין למעשה למפלגה הגדולה שמנהיגה מרכיב את הממשלה אף שר בכיר. תביעות ליברמן ומשחקי המחבואים שלו הכתיבו את ההתנהלות מול "העבודה" ושאר השותפות.
אך בתוך מהומת התיקים הזאת יש גם משהו חיובי: ראשית, יש סיכוי שזו תהיה ממשלה יציבה יחסית, שבגלל האינטרסים של ברק וליברמן, תחזיק מעמד ארבע שנים לפחות. אבל מה שיותר חשוב הוא, שריבוי התיקים המוגזם בעצם מחולל פיחות רבתי במעמד השרים ובכוחם, ומאפשר לנתניהו לרכז יותר כוח מבעבר בידיו שלו ובמשרד ראש הממשלה. ביבי עשה נכון כשהציב את עצמו גם כשר-על כלכלי. אם אין לו שליטה על מספר השרים, הרי שעצם ריכוז הכוח של משרדי ראש הממשלה והאוצר מעניק לו עוצמה ויכולת תמרון, שלא רק מפצות על הביזור המיניסטריאלי העצום, אלא גם נותנות לנתניהו יתרון מה. לשתי הזירות העיקריות, הכלכלה והביטחון, זה טוב; לא ברור כיצד יוכל לנוע לעבר היעד - רפורמה במערכת החינוך - שהציב בשנים האחרונות כשהיה באופוזיציה. המשאבים הפוליטיים לשינוי מבני במערכת כבר בוזבזו בימי שרון ובימי אולמרט, ושינויים שעולים כסף אי-אפשר יהיה לבצע בשנים הקרובות. כיוון שאחד מנאמניו הקרובים של ראש הממשלה,
גדעון סער, יאחז בתיק החינוך, אפשר לצפות שסער יתרכז תחילה בכמה שינויים תוכניים סמליים ובמקביל יכין תוכנית לרפורמה נוספת בחינוך. המערכת הזאת - הנשלטת על-ידי ועדים, איגודים והסתדרויות - היא כמעט בלתי ניתנת לתיקון.
עם ישראל יוכל להתנחם בכך שבקבינט שיקבל את ההחלטות הגורליות בשנה או בשנתיים הקרובות יהיו שינויים פרסונליים רציניים, שאכן משקפים את המפנה שחוללו הבחירות: כשיחליטו בנושאי אירן, אובמה, סוריה או חמאסטאן, ישתתפו בדיון
בוגי יעלון, בני בגין,
דן מרידור, נתניהו עצמו, ליברמן וברק. כל הקיביצערים של מלחמת לבנון יישאו הפעם באחריות, אבל אני כבר לא בטוח אם אני זוכר נכון ואם אני לא מתבלבל, מי היה שחקן שח אמיתי ומי היה קיביצער. נקודת האור העיקרית בכל מעשה המרכבה היא התנהלותו השקטה, הבוטחת והסבלנית של נתניהו, שלמרות התנאים הבלתי אפשריים, השיג את היעדים העיקריים שלו, ובמיוחד - השותפות של מפלגת "העבודה". התברר שהוא יודע לשחק מול 20 לוחות שחמט כמו שחקן שח סימולטני גדול.
