בטור אחרון הוצגה דרכו של פרופ' יוסף קלוזנר בחידוש מילים ובהרחבתה של העברית. קלוזנר הוא אחד מארבעת המצביאים הגדולים של מלחמת התחייה של העברית, עם בן-יהודה, ילין וביאליק. אך מי באמת היה אותו איש קטן גוף וכסוף זקנקן, ענק המחקר, ההוראה, הכתיבה והעריכה? ואיך נעשה דווקא הוא הדמות האוניברסיטאית הבולטת ביותר בארץ במחצית הראשונה, היצירתית כל כך, של המאה העשרים?
מהלך חייו של יוסף קלוזנר חופף בדיוק מפליא את מהלך התפתחותה של הציונות המדינית מרגע לידתה ועד שיאה. הוא נולד ב-1874 בעיירה אולקיניק שליד וילנה, ומילדות חש משיכה ללשון העברית. בהיותו בן אחת-עשרה עבר לאודסה, מרכז הספרות העברית (יחד עם ורשה) ושם, כנער צעיר, התקבל כחבר באגודת "שפתנו איתנו", הראשונה שנוסדה ברוסיה במטרה לדבר עברית. רגע כניסתו לאגודה זו, שחבריה היו צעירים מכורים לרעיון תחיית הלשון, זכור לקלוזנר כרגע השיא הראשון של חייו. הבחורים באגודה היו אנשים נחושים בתוך סביבה שהתכחשה לחזונם, לגלגה עליהם או שהייתה אדישה כלפיהם. אפילו בעיני סופרים בעלי שיעור קומה כמו ליליינבלום ואחד-העם, נראו אוהבי העברית הללו כחבורת פוחזים, ומנדלי מוכר ספרים ליגלג על מעשי המשובה שלהם בספרו "בימי הרעש". הגדולים פשוט לא האמינו אז, שהעברית יכולה להיות שוב שפתם של המוני היהודים, וראו בדבקות בדיבור העברי בחיי היומיום בזבוז זמן וכוח. בתוך שלושים שנה הם נאלצו לשנות את דעתם והיו אמיצים דיים להודות בפה מלא, כפי שעשה אחד-העם, שהצעירים התמהונים צדקו.
לאומי מדי בשביל האוניברסיטה העברית
ואולם קיום פעילות בעברית לא היה רק סבל ומאמץ. באודסה, וגם בוילנה, היו גם כמה נערות יפות שדיברו עברית, ועימן היה קלוזנר הצעיר מטייל ברחובה של עיר ומדבר להנאתו בעברית שוטפת, אף על-פי שעדיין חסרו בה מילים בסיסיות רבות. פירוש הרומנטיקה אז היה חילופי דברים עם נערה או עם מורה צעירה על כתבי שד"ל, מיכ"ל, יל"ג, סמולנסקין וכמובן על "אהבת ציון" של מאפו. גם משיחה על פושקין, לרמונטוב, טולסטוי וטורגנייב לא נמנעו תוך כדי טיולים ארוכים, ודווקא בעברית ולא ברוסית. באודסה נפגש הנער יוסף עם אחד-העם - אף זה רגע שזכר כל חייו - דיבר איתו ברוסית והוקסם מדרך מחשבתו ההגיונית והישרה ומהשכלתו האירופית הרחבה. אחד-העם יעץ לו ללמוד באוניברסיטת סורבון בפריס, אך קלוזנר בחר בהיידלברג. לימים אמר: "וטוב עשיתי, במקרה זה, שלא נשמעתי לו והלכתי להיידלברג. האווירה בעיר זו, הספוגה תרבות עתיקה, הספרייה, המוזיאונים, ובעיקר ריבוי הסטודנטים הציוניים בגרמניה השפיעו עלי לטובה" (על-פי "יוסף קלוזנר, האיש ופעלו", מאת יעקב בקר וחיים תורן, מסדה תש"ז).
בהיידלברג קרא קלוזנר את השירה הרומנטית האנגלית, את הטראגיקנים היוונים ולאחר מכן את אובידיוס ואת וירגיליוס הרומיים (הכל בשפת המקור, כמובן), את גתה, רוסו, שטובריאן, בלזק, זולה, דאנטה, קרדוצ'י, ומי לא. חלקים גדולים מיצירות גתה ודנטה ידע קלוזנר על פה, אך עדיין שמר אמונים ל"בין שיני אריות" של יל"ג וראה בו את המשורר שהשפיע עליו יותר מכולם. גם בהיידלברג המרהיבה, הרומנטית מאין כמותה, דיקלם שירה עברית באוזניה של נערה יפה והמשיך לחלום על תחיית הלשון בחברתם של סטודנטים יודעי עברית, בהם רפואן צעיר, שגם הוא הגיע מדרום רוסיה, ושמו שאול טשרניחובסקי.
רגע של התגלות כמעט דתית חש קלוזנר בקונגרס הציוני הראשון, שאפשר לקרוא לו מתן תורה של הציונות המדינית. קלוזנר היה ציר בקונגרס והוא נזכר: "זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. הופעתו האצילה של הרצל, כשרוח החזון נסוך על פניו, כוח נאומו הגדול של נורדאו, ש'כפטיש יפוצץ סלע', הרגש המרומם שמילא את לבות כל הנוכחים - לא יימחו מלבי עד יומי האחרון. כי הקונגרס הראשון השיב לעם ישראל את כבודו שאבד לו בגלות הארוכה... הקונגרס הציוני הראשון הטביע בנפשותיהם של כל אלה שזכו להשתתף בו ניגון מיוחד במינו. מי ששמע את הרצל ואת נורדאו בקונגרס הראשון לא יהא דומה בציוניותו לשאר הציוניים שבעולם. ניגון נפלא זה מצלצל בנפשותיהם של חברי הקונגרס הראשון עד יומם האחרון" (שם).
ב-1902 הצליח קלוזנר הצלחה מזהרת בבחינות לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה. מוריו הציעו לו להישאר בהיידלברג, בהבטחה שלאחר זמן יקבל תואר פרופסור. האיש הצעיר השיב להם תשובת סירוב גאה: "רוצה אני לעבוד בשביל עמי וספרותו, העלובים ביותר בין העמים והספרויות כיום".
ב-1919 הגיע יוסף קלוזנר לפלשתינה (א"י) על סיפונה של האונייה "רוסלן", ספינת הדגל של העלייה השלישית. הוא התיישב בירושלים והחל לעבוד כעורך המדעי של ועד הלשון העברית. הוא היה חבר בוועדה המכינה של האוניברסיטה העברית, אך היה מי שהתנגד לקבלתו לסגל הראשון שאייש אותה בשנת הפתיחה 1925. כבר אז סבלה האוניברסיטה מנגע "התקינות הפוליטית", וקלוזנר נחשב לאומי מדי בשביל מוסד, שבראשו עמד יהודי אמריקני בשם יהודה לייב מגנס, אשר רצה שתקום כאן מדינה ערבית. ואולם קלוזנר לא ויתר, ובעזרת מנחם אוסישקין, שהיה אז מנהיג היישוב, התקבל בכל זאת כחבר בסגל, אלא שאת הקתדרה להיסטוריה לא נתנו לו מחשש שלא יתאים את עצמו לקו הפייסני, והוא הורה ספרות עברית. כך מגלה פרופ' בנציון נתניהו, שהיה בין תלמידיו של קלוזנר.
פרופ' נתניהו מציין שהמספר הכולל של תלמידי האוניברסיטה בסוף שנות העשרים היה קצת יותר ממאה, כך שבאופן טבעי נקשרו קשרים אישיים בין סטודנטים ומרצים. הפרופסור קלוזנר התגורר בשכונת תלפיות שבדרום ירושלים וביתו היה פתוח לסטודנטים. הוא נהג להציג נושא ולדון בו עם התלמידים אורחי ביתו דיון יסודי, סבלני ומפורט.
בביתו זה לא היה פעמון ולא טלפון. קלוזנר הסביר לנתניהו, שנעשה עד מהרה עמית וידיד קרוב שלו, כי אם יתקין פעמון, יצטרך לקום כל הזמן כדי לפתוח את הדלת, ואם יתקין טלפון לא יוכל לעשות דבר מלבד לענות כל הזמן לצלצולים. לפיכך העדיף להשאיר את הדלת פתוחה ולהניח למבקריו להגיע היישר אליו. היו לו שיחות ארוכות איתם על ענייני מדיניות, היסטוריה, ספרות ולשון, ובכל התחומים ביטא אמונה כי הכיוון הוא ריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל וכי זהו תהליך בלתי הפיך, שהבריטים והערבים לא יוכלו לעצור אותו. פרופ' בנציון נתניהו לא הסתפק באמונה זו וסבר כי יש לעשות מעשים נחרצים, כדי למנוע מן הבריטים לצמצם את היישוב ולדלדלו כך שלא יוכל ליצור לעצמו מדינה, אך קלוזנר לא זז מעמדתו. למעשה, שניהם לא זזו מעמדותיהם.
דייסה לארוחת הערב
בערב הייתה רעייתו של קלוזנר, שאותה כינה הן בעל פה והן בכתב בתואר "הגברת קלוזנר", מגישה לבעלה צלחת דייסה, מזונו העיקרי, מאחר שסבל ממחלת כליות. רק בשעת לילה, כשאחרון מבקריו יצא מביתו, התפנה קלוזנר לכתוב בלי הפרעה. הוא כתב עשרות ספרים, שהידועים בהם הם "הרעיון המשיחי", "יהדות ואנושיות", "היסטוריה ישראלית", "ישו הנוצרי", "מישו עד פאולוס", "כשאומה נלחמת על חרותה" ו"היסטוריה של הספרות העברית החדשה". זהו מפעל מדעי היסטורי עצום, שחלקים גדולים ממנו רלוונטיים גם כיום. קלוזנר הצליח לבצע אותו הודות ליכולת הכתיבה הרהוטה והשוטפת שלו, שכמעט לא הצריכה תיקונים. רק מיומנות זו מסבירה כיצד הקים מפעל כזה מי שייחד עשרים שנה מחייו לעריכת "השילוח" ותקופת זמן ארוכה עוד יותר להוראה, לחינוך ולטיפוח צעירים ממנו.
בתקופת המאבק נגד הבריטים כתב קלוזנר בעיתונות המחתרתית של האצ"ל, ומאמריו מופיעים ב"במצודה", בצד מאמרים של יונתן רטוש (אז אוריאל הלפרין), חברם מילדות של בנציון נתניהו ושל אברהם שטרן ("יאיר"), שלמד עם נתניהו באותן שנים באוניברסיטה. ב-1949 היה פרופ' יוסף קלוזנר מועמד לנשיאות המדינה שזה עתה נולדה מול ד"ר חיים ויצמן. כמועמד הימין ידע שאין לו סיכוי לנצח, אך נכנס למערכה, כרגיל אצלו, למען הרעיון. הוא הלך לעולמו ב-1958, שנת העשור למדינת ישראל, שאותה ראה מתבססת, מנצחת את מצרים ב"סיבוב השני" ("מבצע קדש"), קולטת עלייה המונית, ולא פחות חשוב: המוני יהודים שהתגוררו בה דיברו עברית.
