מסתובבת שמועה שעד סוף הקיץ, תיק החוץ יתפנה. השמועה הזאת מייחמת את סילבן. הפוליטיקאי שזינק לנעליים הקטנות של דוד לוי, זומם על התיק, למרות שהחשוד בפלילים, שר החוץ הנוכחי אביגדור ליברמן, הודיע שיסכל את המזימה.
רק אלוהים יודע מה מקור תחושת ה"מגיע לי" של סילבן. למרות שמתפקדי הליכוד הורידו אותו מהמקום השני לשביעי, סילבן בטוח שהוא הבכיר במפלגה אחרי נתניהו. למה? ככה. כמה זמן יחשוב שהוא הבכיר? עד שג'ודי תצטלם עם מדונה כאשת ראש ממשלה.
נתניהו וסילבן ידעו: "היחסים הטובים" לפני הבחירות אינם אלא הפסקת אש. סילבן זוכר היטב מה אמר על ביבי, וביבי לא יישכח מה אמר עליו סילבן. ביחסים ביניהם, סילבן במינוס שאינו ניתן למחיקה. כשלכלך על נתניהו, לפני ואחרי הבחירות ב-2006, תמיד הדגיש שרק בזכות "זכרונו הקצר של הציבור" נתניהו עדיין בשטח.
מי שראה בטלוויזיה את סילבן ביום הראשון לישיבת ממשלת נתניהו, התרשם שבטרם כניסתו לישיבה בלע עוד צפרדע. הבעת פניו הסגירה תחושת השפלה שעם קצת מזל, תוליד נקמה באיש ששריין לו את המקום השני ברשימת הליכוד ומינה אותו לשר.
בעיתונים קראנו שסילבן הסכים לקבל את התיק לפיתוח הנגב והגליל ולפיתוח אזורי, רק משום שאימץ את אמירתו הבזויה של האיש הבזוי אריאל שרון שאמר: "העיקר להיות על הגלגל". כמי שהיה שר אוצר ושר חוץ, התיק שקיבל נראה לו משפיל. זאת הזדמנות לומר כמה מילים על "הצלחתו" באוצר ובמשרד החוץ.
את תיק האוצר קיבל משרון משום הברית הפוליטית בין השניים, אלא שביצועיו הכושלים הביאו את כלכלת ישראל אל פי תהום. בראיון סיכום שנתן ל'הארץ', סיפר מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן: "בינואר 2003 קיבלתי ממנו (משרון) טלפון. הסברתי לו, עד כמה מסוכן המצב שבו נמצא המשק. המשק היה על סף סחרור" [דה-מרקר / 18.4.06].
סילבן בטוח ששכחנו. בתוכנית 'אולפן שישי' עם ארהל'ה ברנע [ערוץ 2 / 7.4.06], הוא דחה בבוז את הטענה על ביצועיו הכושלים באוצר, והאשים את נתניהו בהפצת כזב על מצב המשק בתקופתו. מיד אחריו אמר הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר (ציטוט מילה במילה): "הוא (סילבן) דיבר על הבור שלא היה ב-2003. אז אני יכול לספר לך אהרל'ה, היינו בבור עמוק, ובא ביבי נתניהו "האיום" "הנורא" "הרשע" והוציא אותנו מהבור. זאת האמת הכלכלית". סוף ציטוט.
ביצועיו במשרד החוץ לא היו יותר טובים. היו שדיברו על השר ש"השתן עלה לו לראש". מבחינתם של נחום ברנע ושמעון שיפר, מה שעלה לראש של סילבן (וג'ודי), לא היה התכולה הנוזלית של השלפוחית, אלא התכולה המוצקה של הקיבה. תחת הכותרת "עלתה להם הג'יפה לראש", כתבו ברנע ושיפר על הבחישות של אשת השר במינויים, על הלהיטות של סילבן וג'ודי להצטלם עם גדולי עולם, ועל התפרצויות הזעם של השר. "הפקידים בירושלים התלוננו על קוצר הרוח של השר", כתבו ברנע ושיפר, "הוא עשה לו מנהג להעיף את מכשירי הטלפון הסלולאריים שלו לעבר עוזריו, כדי שישיבו לשיחות" [ידיעות-אחרונות / 20.5.05]. שנה קודם, שר התמ"ת דאז אהוד אולמרט, הגדיר אותו במילים: "קריקטורה של שר חוץ" [מעריב / 23.4.04].
אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה ביחסים האישיים עם נתניהו. סילבן ידע ש"כניסה" חזקה בביבי תזכה אותו בתקשורת אוהדת ותומכת. כולנו זוכרים את הקביעה שלו שתחת הנהגת נתניהו הליכוד הפך "למפלגת הבעת' בסוריה".
"נתניהו הוא מקים המפלגות הגדול ביותר", אמר לשלמה רז. "מפלגת המרכז קמה בגלל נתניהו, מפלגת גשר קמה בגלל נתניהו, קדימה קמה בגלל נתניהו, האיחוד-הלאומי קמה בגלל נתניהו, אפילו מפלגת הגמלאים קמה בגלל נתניהו" [ערוץ 2 / 7.4.06]. באותו ראיון הביע תסכול עמוק בגין מה שהוא כינה "השנאה לאולמרט וקדימה": "אם יזמינו אותנו לקואליציה, למה שלא נדבר"? תהה.
בכמה ראיונות האשים את נתניהו, שבגללו עזבו את הליכוד בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא, דוד לוי, דוד מגן, איציק מרדכי, ואפילו אריאל שרון ואנשי קדימה. "זה לא גליק כזה גדול להנהיג מפלגה מרוסקת עם חובות של מיליונים", אמר בכמה הזדמנויות והזמין את נתניהו להתמודדות מחודשת על הנהגת הליכוד. "יש דרכים לגרום לו לקבוע תאריך להתמודדות", אמר לקרן נויבך, "אני חושב שאפשר תוך חודש לבוא לבוחר" [ערוץ 1 / 24.4.06]. נתניהו הסכים, אלא שסילבן השתפן, וביטל את מועמדותו.
אפשר היה להביא ים ציטוטים מכפישים מפיו של סילבן נגד ביבי. בכולם המסר אחיד: נתניהו אשם בכל תחלואי הליכוד, ועליו ללכת הביתה! ההימור של סילבן לא הצליח. היום נתניהו ראש הממשלה, וחובתו של סילבן לשאת בתוצאות כישלון ההימור שלו, דהיינו להתגבר על אופיו ולהשקיע את כישרונו (?) במשרד שקיבל. אם ייכשל, ימצא את עצמו על המסלול שהוביל את דוד לוי הביתה. הנעליים הרי, אותן נעליים...
