"המלחמות נמשכות בגלל תומכי השלום"

"מראשית הציונות ועד היום רווחות שתי גישות ביחס לסכסוך היהודי-ערבי וביחס למלחמה בין שני העמים. גישה אחת ייצגו שני מנהיגים הומניסטים וליברליים - אחד העם וזאב ז'בוטינסקי. הם סברו שאין סיכוי להקים מדינה יהודית בדרכי שלום עם הערבים, כי בהקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל יראו הערבים כגזלת אדמותיהם וזכויותיהם, ויתאמצו למנוע זאת בכוח". ניתוח היסטורי-אסטרטגי זה עשה ד"ר אורי מילשטיין בפני כמאה בני נוער ממכינה קדם-צבאית חילונית בגליל במהלך שחזור מערָכַת הקסטל (מלחמת העצמאות, אפריל 1948) על אחד מהרי ירושלים, סמוך לקיבוץ קריית ענבים. מילשטיין: "גישה זו ייצגו הסוציאליסטים של אז בהנהגת דוד בן-גוריון, שעם כל השוני מכונים היום שמאלנים. הם טענו שאין סכסוך אמיתי בין היהודים לבין הערבים בארץ ישראל, שכן האידיאל הסוציאליסטי לא היה לכונן מדינה, אלא חברה צודקת, שרק תועיל לערביי הארץ ולא תהווה עילה למלחמה. בגלל גאונותו הפוליטית של בן-גוריון, השתלטה אסכולה זאת על התנועה הציונית ועל הישוב היהודי, וקבעה את האסטרטגיה שלו, ואת תרבות הביטחון הירודה של מדינת ישראל, הרווחת עד היום. "תפישתם של בן-גוריון וחבריו לא הייתה מקובלת על הכל, לא לפני 115 שנים, כשעלתה ארצה 'העלייה השנייה' ולא היום. הוויכוח בשאלה האם הכרחית מלחמה בין היהודים לפלשתינים נמשך בתנועה הציונית, ביישוב היהודי ובמדינת ישראל, לפחות מאז כונן הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897, ועד עצם ימינו אלה. והאבסורד הוא שרוב השנים שלטו בתנועה הציונית, ביישוב היהודי במדינת ישראל, מצדדי השלום, והמלחמות לא פסקו - במידה רבה באשמתם". הטעם לכך, לדברי ד"ר מילשטיין, שתפישת "שלום עכשיו" של בן-גוריון וחבריו, בראשית דרכם, זלזלה בהקמת צבא של ממש ובפיתוח תרבות צבאית ראויה, שכן אם לא תהינה מלחמות אין צורך להשקיע מאמצים ומשאבים נכסיים ואינטלקטואליים בתחום הצבאי. התוצאה הייתה הפוכה: הגענו לרוב המלחמות לא מוכנים, נכשלנו בהכרעת אויבינו ועודדנו אותם לחשוב שבעתיד יהיה ביכולתם להכריע אותנו. לא למדנו את השיעור היסודי שלימדו הרומאים את העולם: "רצונך בשלום היכון למלחמה", ואף שלא הוכרענו במלחמות, הרי לדברי מילשטיין, שילמנו מחיר כבד שיכולנו לצמצמו, אם היינו מגיעים מוכנים. הותשנו חומרית ורוחנית, ויתרנו ועדיין אנחנו מוותרים על מטרות לאומיות למען שלום שממילא לא נשיג, ודאי בזו הדרך.