מרד העופרים

ספרה המפורסם של איין ראנד מרד הנפילים (בהתאמתו העברית) עורר גלים באמצע המאה הקודמת, ומעורר גלים עד היום בעיקר לאחרונה, על-רקע קריסתם של "הנפילים המודרניים", "שנפילותם" התגמדה בפני חולשותיהם האנושיות הבסיסיות: תאוות הבצע, האני ואפסי עוד, שכרון העצמה, קשריהם לפוליטיקאים ולפטמות עטיני השלטון ומה לא?... (התקשורת כבר הרבתה להג). לזכותי אספר, שקראתי את הספר הזה בצעירותי וכבר אז חשתי באוטופיה הנודפת ממנו בעוצמה. הבלתי-אנושיות של גיבוריו הנפילים, יכולה להיות, אם בכלל, נחלה של מוכשרים בודדים ויחידי סגולה הפועלים בתחומי היצירה, שהשפעתם החברתית-כלכלית מוגבלת ומתבטאת בעיקר אולי בדור ראשון, והולכת ופוחתת בדורות ההמשך. בתחומי החברה וההנהגה, (על-פי מראות העבר), הנפילים האמיתיים (האנושיים, בשר ודם) יהיו בדרך כלל הראשונים והממוקדים, והם לרוב יגמדו את בניהם ממשיכיהם. רוב הנפילים האלה, יתרוממו בהצלחתם לכאלה גבהים, שייקשה עליהם לראות את המציאות המתהווה "למטה" סביבם, לא במעט בגלל מעשיהם/מחדליהם. נפילי ההיסטוריה כמה מהנפילים היותר מפורסמים, הקשורים להיסטוריה היהודית: אברהם היה נפיל שהאפיל על בנו ממשיכו. יוסף היה נפיל מטאורי ללא המשך, משה היה נפיל שאיבד כנראה את הקשר למציאות שהתהוותה. דוד היה נפיל שתומרן בסוף ימיו. והיו: הורדוס, ישו (נפיל פסיבי), רבי עקיבא, הרצל, לנין, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון, בן-גוריון. ולהבדיל אא"ה סטאלין והיטלר ימ"ש... נפילי הכלכלה בתחומי הכלכלה היצרנית לא חסרות דוגמאות ליחידים שהקימו אימפריות תעשייתיות ותחבורתיות, אזכיר את האחרונים בתחום ההיי-טק: סטיב ג'ובס, ביל גייטס ונפילי האינטרנט האחרונים. התעשיינים הקלאסים: מרוטנברג עד ורטהימר פקר, פולק, אילין, הורוביץ, לאוטמן, ועוד רבים וטובים. נפילי ההון בתחומי ההון "הנפילים" של ראנד נהיו "לטייקונים" מין חדש של "סופר נפילים"... העופרים, דנקנר, תשובה, לבייב, פישמן ועוד אחדים וטובים... ש"תרמו" בנדיבות למשבר האחרון וידם עוד נטויה להוסיף ולבחוש בו.

הממשלות בהנהגת ובניהול הפוליטיקאים, הפקירו את גורלנו בידיהם של "נפילים" נפילים מדומים, שמתברר שחסרון תכונות היצירה, החזון והכישרון האמיתיים, לא מנע מהם יתר תאווה ואמביציה, עיוורון לגוני המוסר, אגואיזם, ולא מעט חולשת מהמרים חסרת אחריות. רובם נכונו בתכונה היקרה מפז, הקישוריות "ועזרה הדדית" בינם לבין עצמם. והשקיעו את כישרונם ודמיונם "היצרני" בטיפוח ובשכלול מבנה פיננסי לאומי ובינלאומי, שהתמחה באיסוף ובניצול עודפי ההון של "העמלים היצרנים" השוטים והקטנים... "נפילים" כאלה כנראה כבר לא ימרדו לעולם! לצער כולנו, אין להם במי למרוד, ואין להם על מה למרוד... אולי הבעיה, אם אפשר לזהות כאן בעיה? היא בהקמת חברות האחזקה רבות-התחומים? הייתכן שאימפריות כלכליות כאלה משבשות את רעיון ההתמחות והמיקוד? הן מוקמות בעידוד המערכות הפיננסיות (בנקים ובורסות) חברות האחזקה שצוברות ברשותן מגוון תעשיות שירותים ונכסים כדי לפזר סיכונים, וכל עניינן הוא שליטה, גיוס וגלגול הון, השגת עוצמה והשפעה, למען הקלות והעדפות במיסוי, המימדים הטופחים מקשים על הבקרה ומקלים באשראי. אימפריות הנהנות "מכסף קל" ובלתי מיוצר!... האם זה לא מעודד סטיות משמעותיות מהדרך ומהרעיון "הנפילי" שכולו התמודדות "הוגנת" במגרש התחרותי ועל-פי חוקי הכלכלה הישנים, הבסיסיים?... רעיון המשק הקומוניסטי השיתופי, נגדו יצאה איין ראנד, בטענה נכונה שזה מעל ליכולות האדם, והסגידה החלופית לקפיטליזם הטהור הדיפרנציאלי והאנוכי, מתגלה כפתרון קל ואולי אינטרסנטי מצד המחברת. הצעתה "לנצל" את "חולשות" האנושיות המוגבלת, ולהעדיפה על פני אידיאל הרעיון השיתופי בהחלט מחזיקה מים, אבל איפה כאן הגבולות? הטייקונים של ימינו, שהם הנפילים המודרניים, "התמחו" בעיקר בניצול חולשות האדם השיטה והמדינה. לא ביצירה!!! הם כוכבים זורחים המשחקים בקזינו הפיננסי הענק והחוקי, הבנקים והבורסות השונות. עוצמתם נצברת בזכות רתום אמצעי השלטון וההון, מאפשרת להם לעוות את הרעיון ולהסית את המערכת לנתיבים שונים מהנתיבים היצרניים האמיתיים. זוהי הגשמת האנושיות הרעה, במיטבה, שתוצאותיה הבלתי נמנעות: העצמת הפערים החברתיים והכלכלים למימדים קוטביים והרסניים.

הדמוקרטיה, שאמורה להביא לשליטת העם באמצעות ממשל נבחר ואחראי, מוצאת את עצמה משעבדת מרצון ומטימטום את כלכלתה לשליטתם של שיגיונותיהם ושאיפותיהם של "הנפילים" שהיא מצמיחה מתוכה, כדי שיניעו עבורה קדימה את המשק הלאומי שלה. מאחר שלמרכיבי הממשל הנבחרים, אין את העוז הלאומי הנדרש לבצע את שלעיתים נחוץ, אך בלתי פופולרי, כי בכך הם מסכנים את סיכויי המשך בחירתם. לכן כדי "לייצר" צמיחה, ממשלנו הנבחר "מפריט את עצמנו לדעת" בידיהם של שליחים שכאלה, על-מנת לטשטש את הקשר שבין מעשיו לתוצאותיהם. ההצלחה, הצמיחה, תותיר את הבוחר מרוצה ותומך, הכישלון, ההאטה, יטשטשו את הקשר הנסיבתי ויותירו בידי הממשל מרחב תמרון מספיק, להסתיר את מלוא אשמתו ולצמצם את כמות המתנגדים... מדיניות ההזרמה האדירה של הון זול ולקיחת האחריות וההתחייבויות שלוקחים הממשלים המערביים על עצמם כדי למנוע קריסה, להניע מחדש את גלגלי הצמיחה זה סוג של היענות מיידית ללחץ הנובע מהיסטריה חברתית! זאת הוכחה ניצחת לכך שהממשלים הנבחרים מסובכים עד לצווארם עם הנפילים האלה ואין כבר אפשרות מעשית להפריד ביניהם. הנפילים, שהם למעשה זרוע ביצועית-פרטית "ויעילה" של הממשלים הנבחרים, ניפחו את המשקים בלי בקרה, גם כדי לרצות את הממשלים, מקבלים מהם עתה עירוי הוני על חשבון העתיד של ילדינו, ושוב למען אותה המטרה "גלגול הבלוף" הלאה. מה שעושים היום הממשלים הוא בבחינת חטא על פשע, הם דוחים את מועד המוות ורק מעריכים את משך הגסיסה... מפחד תוצאות כאבי הריפוי, ועל חשבון הבראת וחיי הדורות הבאים. כך מוצאת עצמה השיטה הדמוקרטית במשק הקפיטליסטי, מכלה את עצמה בכלים שלה עצמה. התוצאה למשקי הבית הקפיטליסטים, אינה שונה מתוצאת השיטה הקומוניסטית. ההבדל הבולט היחיד שהקומוניזם ביצרו שוויון מדומה של דלות, מחק את החלומות והאשליות מבני האדם, בעוד שהקפיטליזם מייצר ומספק אותם בשפע, ביחד עם אי-שוויון קיצוני ועם אותה הדלות... "תהליך טבעי"? מה יכולה להיות המשמעות המעשית של הבריחה מהסקת מסקנות אמיצה ומהתמודדות היום? כל מה שהפוליטיקאים הדמוקרטיים מעדיפים לעשות מאז ומעולם: דחיית הקץ, שפיכת הון על חשבון העתיד, יצירת צמיחה מלאכותית באשליה "שהטבע יעשה את שלו", וגלגול הבעיות הקשות לבאים אחריהם. מישהו יצטרך בסופו של תהליך לשלם ואלה יהיו בנינו או נכדינו. קטונתי מלנבא מה שמומחי תורת המשחקים לא מסוגלים, אבל מניסיון העבר, מתיחת הפערים הכלכליים מעבר "לתחום האלסטיות" תביא לקרע מוחלט, ובצירוף הקוטביות החברתית המתעצמת לפנינו מתכון ידוע לקריסה הרס מהפכות ומלחמות. נוכל "להתנחם" בדרכנו הפטליסטית, להוסיף ולהאמין שזה תהליך "טבעי" הכרחי, בלתי-נמנע, שכולו נובע מחולשותיו של האדם שהן גם בסיס הרעיון הקפיטליסטי. יגיע חורבן פיזי שייצר התחלה חדשה אשליות ותקוות... כשם "שחווינו" כבר חורבנים היסטוריים בעבר. אל מול "התחזית" "לרעידת האדמה" המובנית והאפוקליפטית הזאת, מתגמדת כל משמעות המרד של נפילים אמיתיים, ואילו מרד העופרים הוא בבחינת אדווה בצלוחית של מים. איין ראנד הייתה סוג של "נפילה" ספרותית, שפרצה לתודעה בזמן ובמקום הנכונים, ושייצרה בסיכומם של הדברים, רק עוד רומן ספרותי חזק ומרתק. לעומתה, חזונו של קארל מרקס ייתכן שלא אמר את מילתו האחרונה... אולי הוא רק צריך לייצר כלים יותר יעילים להתמודדות מול חולשות האדם והחברה?... ובכך תסייע לו לבטח חמדנותו המיידית והאין-סופית של הקפיטליזם "הנאור"...