"תגיד, מה היה שם משפחתך הקודם?", אני נשאל לא אחת ע"י אנשים שזה לא מכבר זכיתי להכיר. ובכל פעם אני תוהה מחדש ביני לביני: מדוע הם שואלים אותי את השאלה הזו? האם הנחיריים הרחבים שלי, ה"ריש" המתגלגלת שלי או שמא האות צדי, שאותה אני מבטא "טצ'", הם שמסגירים את מוצאי הלובי, לפחות מצד אימי זצק"ל? ואם כן, האם זה אומר בהכרח, שבן לעדה הלובית לא יכול להיוולד "שריג" למשל, או גפן, או כל שם עברי אחר שאינו כהן או לוי כגון: אהרון, עמוס, חנוך או סתם נחום?
את האמת, לא נולדתי שריג, בדיוק כמו אחרים טובים ממני; אבל אותם אף אחד לא שאל ולא ישאל מה היה שם משפחתם הקודם. כי "טבעי" הוא שאת משה בית און, שהיה פעם ביטון, ישאלו לשמו הקודם, כי יש לו "פרצוף שוורצע"; כנ"ל את יעקב אוריון, שהיה פעם אוחיון, כי לו יש מבטא של מרוקאי-צרפתי; וכנ"ל את דוד שדה, שהיה פעם סעדה; או את פרופסור שלמה בן עמי, שהיה פעם בן אמו. למה? לא יודע, אבל מדובר בעובדה: את השאלה "מה היה לפני" אני שומע, בדרך כלל, שמפנים רק לאנשים עם "פרצוף שחור". עדיין לא יצא לי לשמוע ששאלו "פרצוף לבן" את השאלה הזו.
לפני כ-35 שנים בערך, למדה איתי בכיתה נערה נחמדה תכולת עין שנשאה את השם ריקי הר-פז. אחלה שם. את ריקי, שהייתה בהירה וגם קצת בלונדינית, אף אחד לא שאל לשמה הקודם. את יהודה הררי, שהיה לו פרצוף של חבשי, דווקא כן שאלו. לימים, במהלך נבירה בגלגוליהם של שמות משפחה, גיליתי דבר מאוד מעניין: בעוד שיהודה הררי נולד כזה, כנ"ל אביו, סבו וסבי סבו, ריקי הר-פז נולדה כרבקה גולדברג להורים ילידי רומניה... דוגמא נוספת: דרכי הצטלבה בעבר עם שניים, אריה שחר ואילן שחר. הראשון היה מנכ"ל בכיר, השני זבן בחנות לממכר כלי עבודה. את הראשון, שהיה לו מבטא פולני, איש לא העז לשאול לשם משפחתו הקודם, שהיה, כמדומני, משהו עם "שיין" בסוף. את השני, שהיה לו מעט מבטא מרוקאי, "אנסו" לגלות כי נולד כמסעוד סבח, אבל מאחר והגיע לארץ צעיר היישר לקיבוץ שינה (או שמא שינו לו) את שמו לאילן סבח (סבח=בוקר, שחר).
את האמת, סוגיה זו, מה גם שהיא טומנת בחובה גזענות מיניאטורית, ראויה לרשימה נפרדת, מה גם שמדובר באופרה אחרת.
ולעצם העניין: אנחנו עם ש"בולע" טלוויזיה. בבוקר אנחנו מתעוררים עם חדשות על הבוקר בערוצים 2 ו-10, בצהריים צופים ברפי רשף/ עודד בן עמי/ דן מרגלית, בערב מזפזפים ממרב מילר למיקי חיימוביץ וממנה ליונית לוי, ובסוף מתכננים מה ללבוש מחר, טריקו או סוודר, על-פי דיווחיהם של שרון וכסלר, נעמה אייזנבוך, דני רופ ודני דויטש.
כפי שציינתי לעיל, אחרים וטובים ממני כבר עברתו את שמם הרבה לפני שנולדתי. ואכן, המייסדים של המדינה הזו, כנראה בהוראה של דוד בן-גוריון, שנולד כדוד גרין, עברתו את שם משפחתם, לפעמים גם את שמם הפרטי, עד שלא נודע כי בא אל קרבו. ואלה מקצתם: משה שרתוק (שרת), יגאל סוקניק (ידין), נתן פרידמן (ילין מור), לוי שקולניק (אשכול), יצחק רביצוב (רבין), שמעון פרסקי (פרס), יגאל פייקוביץ (אלון), מרדכי גורבן (מוטה גור), אריה אליאב (לובה ליפשיץ), אוברי איבן (אבא אבן), אורי אוסטרמן (אבנרי), יורם ליברמן (ארידור), בנימין מילקובסקי (נתניהו), רוני מיליקובסקי (מילוא), יצחק הרציג (ארצי, אבא של שלמה וסבא של בן), יצחק שימשלביץ (בן צבי), חיים ברוצלבסקי (בר-לב) – ותקצר היריעה מלהרחיב.
בעוד כשבועיים תחגוג ישראל 61 שנים לעצמאותה. לו היה הדבר ריאלי ומעשי ,הייתי רוצה שיקום איזה חבר כנסת "משוגע" ויעלה הצעת חוק שתחייב כל אזרח יהודי לעברת את שם משפחתו. אבל זה כנראה לא ריאלי ולא מעשי, ולכן הייתי רוצה שאותו ח"כ משוגע יפעל באופן כזה, שגופים ממלכתיים וציבוריים כמו טלוויזיה, רדיו, עיתונות, עובדי ציבור וכדומה יחייבו את עובדיהם לעברת את שמם. עם כל הכבוד ליעקב איילון, שהיה פעם פיאדה, הייתי רוצה לראות לצידו את מיקי בן חיים ולא חיימוביץ'; ומה זה אורן וייגנפלד? מה רע בלקצר את השם ל"פלד" בלבד? ולמה דני דויטש לא יכול למצוא שם יותר עברי? ומה עם שרון וכסלר ונעמה אייזנבוך? הן לא חושבות שהשם של הקולגה הקונקורנטית שלהן יפעת עמיאל הוא די יפה שהן יאמצו שם דומה? ולמה מרב מילר עוד לא החליפה את שמה כפי שנהגה מירי טננבאום שהייתה לנבו? בטוחני כי דני פאר, דן כנר, חיים יבין, מושיק טימור ואריה אורגד לא נולדו עם השמות האלה, בדיוק כפי שדודו גולדנברג לא נולד טופז, מנחם באוור לא נולד מני פאר ודן שולקיס לא נולד שילון. אבל הם הבינו כי שם עברי, קצר, קליט וקולע הוא גם מושך וגם נעים יותר לבטא אותו. בדיוק כפי שנעים לבטא את השמות "הקולינאריים" חובב, אהרוני, ושגב משה ופחות את השם צחי בוקששתר.
בסוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70, אימן את הפועל באר שבע בכדורגל יחיאל מור. מור, שסבר כי ראוי לה לעיר האבות שנציגיה בכדורגל ישאו שם עברי טהור, דאג כי כל שחקניו יעברתו את שמם. וכך קרה אפוא, שאהרון קולצברג נהיה לקול צבר, מירו ברדה נהיה למאיר ברד, לילו דבש (ב' דגושה) הפך לאליהו עופר, ז'קי אפללו ליעקב דקל, שמואל אחמר לשמואל אדמון וכן הלאה. משב רוח רענן, לא?
אחת הסיבות לכך שעם ישראל החזיק מעמד אלפי שנים למרות נדודיו, גלותו וצרותיו היא שבני ישראל לא החליפו את שפתם, לבושם ושמם. ולכן מן הסתם "מועלם" העירקי ו"לרר" הפולני היו פעם מלמד, והם לימדו את תלמידיהם ששם עברי הוא חלק מההיסטוריה ומהתרבות שלנו – ואת אלה אנחנו חייבים לשמר למען העתיד, למען הדורות הבאים.
ומילה לסיום: אמר לי פעם מישהו, כי אם כולנו נעברת את שם המשפחה זה רק יועיל, כי אף אחד לא יוכל לקטלג אותנו לאשכנזים ולמזרחים. אולי והלוואי.
