יום שלישי, יום השואה. בבוקר החלטתי לעבור שוב בביתני מחנה ההשמדה אושוויץ 1. השבילים הומים בבני נוער מכל רחבי העולם, עטופים בדגלי ישראל. רבים מהם מוחים דמעה. מיעוטם בוכה בכי קורע לב. שיחות חרישיות של ניחומים נשמע בבליל שפות. הברזילאים בפורטוגזית, הארגנטינאים בספרדית, הצרפתים בצרפתית, האמריקנים כמובן באנגלית, ועוד שפות שאיני מכיר כלל וכלל. אלפי צעירים יהודים מבכים את גורל בני עמם.
זעקה מקצה העולם ועד סופו
אני נכנס לאחד הביתנים. רואה קבוצה של דוברי ספרדית רוכנת סביב שולחן מוצגים. ברקע נשמע בשקט השיר "שמור על העולם ילד". בכל רגע פורש מישהו מהקבוצה ובוכה.
אני ניגש לדוכן ורואה מדריכה משמיעה ברשמקול את השיר. אני מסתכל מטה ומצטמרר. אלו מוצגי ילדים קטנים, עוללים וטף. חיתולים, בגדי תינוקות, נעליים קטנטנות, מוצצים. וברקע: "שמור על העולם ילד". אני מוכרח להודות שחטפתי מכה חזקה. פתאום אני מבין שמדובר בילדים בגילאי נכדיי. מקרוב לשנתיים ועד לגדולה שבנכדותיי - בת ה-6. שיזכו כולם לחיים טובים וארוכים. זה הופך יותר ויותר מוחשי.
אני נזכר בשלושת בני דודתי שרה הזנקופף הי"ד - מרדכי, אברהם ויעקב, זה שסיפרו לי ששיבש את שמו ליבוק.
אני רואה את הילדים פוסעים עם אימם בירידה מהרכבת ברמפה הידועה לשימצה. רואה אותם מובלים עם אמן ל"מקלחות". לתאי הגזים. האימא - שרה - ודאי הבינה שמדובר בהליכה למוות ומנסה להתנתק מילדיה בני ה-3, 4 ו-5. הם מסרבים לעוזבה. איזה ילד יעזוב את יד אמו בשעת סכנה. 'מאמא' הם צועקים באוזניי שם בביתן. 'מאמא'... ונגררים איתה לתאי הגזים.
מיד בסמוך אני רואה אסופת טליתות של נספים תלויה בחלון מוצגים. ורואה בעיניי את אבי המשפחה, הבעלים של הטלית, עוטף את ילדיו מתחת לטלית. כאילו זו תיתן מחסה, כאילו זו תגן. אבל לא, גם הטלית לא עזרה לילד שבנעליו אני מתבונן.
צעידה שבחובה חיים למען...
כשדמעות זולגות מעיניי אני מסביר לעצמי. יום השואה ובמרכזו מצעד החיים אינו הפגנה נגד דרבן 2 או ג'נבה 1 ואפילו לא נגד טהרן 3. ואין אדם בהיסטוריה ולא בימינו שהוא היטלר. גם אם הפיתוי לכנות את אחמדינג'אד הוא כזה.
השואה - הקמת מכונת השמדה מאורגנת של בני אדם רק בשל אמונתם הדתית וכל זאת בסופו של תהליך "אינטלקטואלי" לכאורה של מיסוד תורת גזע של עליונים ונחותים. של מי שצריכים לחיות ושל מי שאינם זכאים לכך וחייהם הוא בזבוז. זה אין. נכון, זה יכול לקרות שוב. העולם לא נגמל משנאת זרים, מרגשי עליונות המובילים לרצח ממילים היכולות להרוג. אך צריך לזכור שהשואה היא יחידה. לא היה דומה לה בעבר. לשום מדינה, לשום עם. אחד מכל שלושה בני אומה הושמד. למה? ככה!
יצאתי מהביתן והנחתי את הפוליטיקה הבינלאומית בצד. נעמדתי לצידם של הרב ישראל מאיר לאו, סילבן שלום, ארוין קוטלר ושמואל רוזנמן - יו"ר מצעד החיים והתחלתי לצעוד. רק אברהם, מרדכי ויאבוק הקטנים היו לנגד עיניי. לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לסלוח. בלי פוליטיקה, בלי היגיון, רק עם רגש.
שעה של צעידה. צעידה של אחד יורם דורי החי למענם של בני משפחת האזנקופף שנרצחו.
