פטריגיום הינו נגע, אשר נוצר כתוצאה מעיבוי של לחמית העין, שהיא הקרום הרירי המצפה את לובן העין. רקמה זו צומחת לאיטה ויכולה לטפס על-פני הקרנית, שהיא החלון הקדמי של העין. קרני האור חודרות דרך הקרנית במסען אל הרשתית. מקור השם Pterygium הוא מיוונית ופירושו כנף של חרק - כך דימו זאת בימים ההם, וכך נותר השם עד ימינו. בעברית מכונה הנגע בשם תבלול, והוא מככב במעשיות עם רבות.
להיות חכמים בשמש
פטריגיום הינה בעיה אשר שכיחותה עולה עם הגיל. הסיבות לגדילתו אינן ידועות, אולם נמצא כי הוא שכיח יותר בקרב אנשים שחשופים ברוב שעות היום לשמש ולכן הסברה היא שקרינת השמש, מעודדת התפתחות הנגעים הללו. הוא נקרא בעבר גם מחלת הימאים, שכן הימאים חשופים שעות רבות ביממה להחזרים בוהקים של קרני שמש מגלי הים.
חשוב מאוד לזכור, במיוחד בארץ שטופת שמש כמו שלנו, להגן על העיניים מפני קרינת השמש - להרכיב משקפיי שמש עם מסנן קרינה ולחבוש כובע.
בעיקרון, זהו מעין קרום, התרבות שפירה של הרקמה התקינה. כאשר היא מוגבלת לחלק הלבן של העין בלבד, היא קרויה בשם "פינגואקולה".
הטיפול המקובל
ניתן, אם כי מאוד לא מקובל, להסיר את הפינגואקולה בהליך כירורגי פשוט למדי, אשר מבוצע לרוב במקרים של הפרעה בעת המצמוץ או כשיש הפרעה להרכבת עדשות מגע.
אולם אם הרקמה מתחילה לעלות ולטפס על הקרנית, קוראים לה פטריגיום. בכל מקרה היא מכילה יותר כלי דם מאשר סביבותיה, וכאשר הם מתרחבים, נוצרת אדמומיות. מכאן מניחים רבים הנחה מוטעית, כאילו הפטריגיום הוא הגורם לגירוי או לעין אדומה כאשר ההיפך הוא הנכון: כל סיבה לגירוי ואודם, היכול לקרות לכל אחד, יגרום לגודש בכלי הדם. מכיוון שיש יותר כלי דם באזור זה, הוא יהיה אדום יותר באופן מובהק. אם נטפל בגורם לגירוי (לרוב איכות דמעות ירודה ויובש יחסי של העין) הרי שגם הפטריגיום ילבין.
טיפול במכווצי כלי דם למיניהם אינו רצוי, שכן הם רק מסייעים מבחינה אסתטית (לכך שהעין לא מאוד אדומה), אך לא פותרים (ולפעמים אף מחמירים) את הבעיה. במקרים של גירוי, מרטיבים את העיניים במים או בתחליפי דמעות. כאשר הגירוי מלווה באדמומיות ובנפיחות, לעיתים ימליץ הרופא על שימוש בטיפות המכילות סטרואידים לזמן מוגבל על-מנת לטפל בדלקת.
הפטריגיום גדל לאט מאוד - בקצב ממוצע של שנים או אף עשרות שנים. לעיתים הוא נשאר ללא שינוי שנים רבות. הפטריגיום אינו נגע ממאיר. לעיתים הוא גדל לכיוון האישון, הוא בולט לעין ויוצר מראה לא אסתטי. מכאן גם שמו חילזון. במקרים בהם אינו מפריע לראייה או מתקרב למרכז הקרנית, לא מומלץ להסירו, שכן קיים סיכוי של 15%-10% לחזרתו.
אם יש צמיחה מחודשת לאחר הסרה היא יכולה להיות חודרנית ועמוקה יותר מהמקורי. לעיתים הוא מכסה את ציר הראיה או גורם לעיוותים בקרנית בדרגה שגורמת לעיוות בראיה (אסטיגמטיזם לא סדיר). לעיתים הוא מפריע מאוד מבחינה אסתטית. במקרים אלה, מסירים את הקרום בניתוח כירורגי, הנחשב לפשוט יחסית, אולם מהווה אתגר ייחודי: מניעה של הישנות הפטריגיום.
ניתוח להסרת הפטריגיום
בניתוח (המבוצע לרוב בהרדמה מקומית) יש צורך להפריד את ראש הנגע מהקרנית, תוך שמירה על שקיפותה ככל הניתן, וזהירות ברורה מלפגוע בשלמותה וקמירותה הטבעית. חידוש בטכניקה, שהוצג לראשונה על-ידי פרופ' טובה ליפשיץ וד"ר ארז צומעי מהמרכז הרפואי סורוקה, כולל הנחת אלכוהול רפואי על הרקמה למשך כחצי דקה (שיטה הנהוגה בניתוחי לייזר להסרת משקפיים), ועל-ידי כך החלשה של הקשרים בין התאים, המאפשרת הסרה קלה וחלקה יותר של ראש הפטריגיום מהקרנית. לאחר-מכן יש לכרות עד כמה שניתן מהרקמה (לעיתים היא יכולה לצמוח עד להיקף הרחוק של העין ויש לשקול קלינית את הנזק מול התועלת ועד כמה להסיר).
לאחר הסרתו, קיימות שיטות שונות על-מנת למנוע צמיחה חוזרת של הלחמית לכיוון הקרנית. יש המטפטפים חומר בשם מיטומיצין C על אזור הנגע. חומר זה מונע התרבות של תאים ובכך מדכא את צמיחת הרקמה. יש הדוגלים בשתל לחמית: או חיתוך של שתל מאזור אחר בעין או הסטת של מתלה לחמית המחובר עדיין בחלקו. בכל מקרה מניחים ותופרים או מדביקים את השתל על החסר שנוצר לאחר כריתת הפטריגיום. יש המהדרין ומניחים על האזור ממבראנה אמניוטית (הנלקחת משליית אדם) המספקת אספקה והגנה מקומית נוספת ללחמית המושתלת.