אחת הכותרות הבוערות בתחום שוק ההון עוסקת במאבק החריף בין בנק ישראל לבין הנהלת בנק הפועלים אודות תפקודו של יו"ר הדירקטוריון, דני דנקנר.
לפי התקשורת, בבנק הפועלים אירעו שורה של אירועים חריגים שגורמת לבנק ישראל להביע ספקות במי שמכהן כיו"ר הדירקטוריון.
בדיון זה, אני מתמקד בתאגידים ציבוריים. תאגידים שהון המניות שלהם מונפק לציבור בבורסה לני"ע ולכן גם אותו ציבור שנמנה על המשקיעים בתאגיד זכאי לדין וחשבון על הנעשה בתאגיד ומעוניין בגורם רגולטורי ממלכתי שינהל בדיקה כזו.
כמסתכל מהצד בהתרחשויות, יש לי שתי תובנות בסיסיות לנושא.
הראשונה, נגיד הבנק והמפקח על הבנקים מתכוונים למלא את תפקידם בצורה מושכלת: לאתר כל סימן מעורר דאגה בשוק ההון שמעיד על חשש לאי יציבות.
בנק הפועלים איננו היעד. בנק ישראל התמקד בו כיוון שעובדתית אירעו בבנק, בשנה האחרונה, שרשרת של אירועים שנראו מעוררי דאגה בעיניו של בנק ישראל.
השנייה, בנק ישראל מבקש להמחיש לכל דירקטוריון בתאגיד פיננסי, כמו בנק הפועלים, או לבעל תפקיד בדירקטוריון של תאגיד כזה כי תפקידו הפורמאלי של הדירקטוריון והמכהנים בו איננו רק תפקיד של כבוד אלא בעיקר תפקיד מעשי ותכליתי.
המטרה המשנית איפוא היא אכיפה בפועל של חובות הדירקטורים.
דירקטוריון של תאגיד הוא מועצת מנהלים. זוהי קבוצה של מומחים, שעיסוקם הוא בנושאים רלבאנטיים לתאגיד, לניהול, והם גם בעלי ידע בניהול סיכונים פיננסיים ותפעוליים.
למועצת המנהלים ישנם שני חובות בסיסיים: להתוות מדיניות לתאגיד מחד, ולפקח על פעילות הדרג השוטף (מנכ"ל התאגיד)
מאידך. ישנם חובות נוספים.
מי אמור להתעניין בויכוח בין בנק ישראל לבין התאגיד? למעשה, אנשים רבים. פירמות רבות. בארץ ובחו"ל. כל מי שיש לו עניין בתאגיד ציבורי כגון: משקיע (בכל רמת גודל), לקוח המפקיד את כספו וניהול עסקיו בתאגיד, ספקים המספקים לתאגיד באופן קבוע מוצרים ושירותים, עובדים המקבלים משכורת או שכר עבודה מהתאגיד. ודאי שהמדינה בה מצוי התאגיד רגישה לרמת ההתנהלות שלו.
מרגע שעלה נושא האמון על הפרק, ביוזמת בנק ישראל, הוא אינו ראוי לרדת אלא לאחר שקהל המתעניינים יקבל תשובה רחבה ומנומקת.
מנגד, נשמעים קולות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית המנחים את הקוראים והצופים לחשוב כי המסע של בנק ישראל מול התאגיד איננו טהור מאינטרסים.
חלק מהטוענים מצאו סיבות היסטוריות לנחישות המפקח להתמיד במהלכיו. חלק אחר טוען כי בנק ישראל עלה על עץ גבוה ומנסה לאתר דרך נסיגה מכובדת.
מאד הייתי רוצה להניח כי פועלו של בנק ישראל נובע ממניעים מקצועיים בעיקר.
מאידך, שילוב בין סיבות מקצועיות ובין סיבות אישיות אינו הרכב פסול בעיניי, בעיקרון. הכל שאלה של מידתיות. אינני בטוח שישנו אדם עלי אדמות, שתפקידו כולל קבלת החלטות שיפוטיות, שיוכל להעיד על עצמו כי הוא "אובייקטיבי" לחלוטין. כמה יכול אדם להיות אובייקטיבי? האם הוא לא קורא עיתונים ואינו מאזין לאמצעי התקשורת? האם לא גיבש אוטומטית דעה משלו? בעיניי, המונח אובייקטיבי הוא מונח מטרה תיאורטי שקיים בספרי הלימוד ובהצהרות פומביות שנשמעות מעל בימות לציבור, אבל היכולת להגשים את המונח, בפועל, מתמוססת ברובה כאשר מגיע זמן העשייה וההחלטה.
כמובן שברגע שעלה החשד, ויש גם הטוענים להוכחות, של אינטרסים חבויים, לא ניתן להתעלם מכך ואני מנסה להתמודד עם הנושא.
להערכתי, השאלות הבסיסיות שצריך לשאול הן:
שאלה ראשונה, האם אדם שכיהן בתפקיד בבנק מסחרי רשאי לקבל תפקיד של מפקח על הבנקים? לדעתי, התשובה חיובית. התפקיד הקודם הינו יתרון למכהן.
שאלה שנייה, האם המפקח על הבנקים רשאי לעשות שימוש בידע שגיבש (לטוב או לרע) כלפי בעלי תפקידים בבנקים מסחריים
בהם עבד? המטרה היא להיעזר בידע שנצבר לקראת גיבוש החלטה על תפקוד או חוסר תפקוד של בעל התפקיד?
לדעתי, התשובה חיובית. בפועל, לא ניתן אף פעם לדעת לפי איזה מסד נתונים גיבש המפקח את עמדתו. האם לפי נתוני עבר או נתונים שנלמדו ורושם שנוצר בעת כהונתו. ככל הנראה מדובר בתמהיל של הנתונים.
כמובן שהמפקח צריך לנמק את החלטתו. נימוקים אלה ייבחנו במבחן הסבירות ולא המשקעים ש"מאמינים" שהוא מושפע מהם.
שאלה שלישית, האם רצף האירועים של השנתיים האחרונות מעיד כי ההנהלה הבכירה של התאגיד הפיננסי איננה פועלת באופן סביר - יחסית לדרישות הפיקוח, ולא יחסית לתאגידים דומים אחרים? מתוך קריאה על האירועים בתקשורת, לדעתי, התשובה היא חיובית. ישנה הצטברות של אירועים (עליהם קראתי) שדורשת הסבר.
שאלה רביעית, האם הכוח המניע בתאגיד הפיננסי הוא חברי הדירקטוריון או שמניסיון שנצבר התברר שהיושבים בדירקטוריון התאגיד ממעטים לשאול שאלות או לבחון אלטרנטיבות לקווי המדיניות המוצעים להם?
אין לי תשובה על השאלה הרביעית. הנתונים אמורים להיות בידי המפקח והנגיד. כקורא מושבע של תקשורת כלכלית אוכל לומר שהסיבה להתפטרותו של המומחה לבנקאות ומימון, פרופ' אמיר ברנע, מדירקטוריון בנק הפועלים בספטמבר 2007 הייתה בעיניי תמוהה ובלתי סבירה בלשון המעטה. היא נעשתה בסמוך להתפטרותו של יו"ר הבנק דאז, שלמה נחמה. גם אז נטען שההתפטרות המפתיעה של היו"ר לא לוותה בדיון מעמיק בדירקטוריון.
השאלה החמישית היא: מהי תפקידו של הדירקטוריון? האם הוא נועד להעביר את רצון האיש הקובע בתאגיד, או שתפקידו לשרת את כלל בעלי המניות כל עוד רצונותיהם אינם סותרים את החוק הישראלי ותקנות הפיקוח על הבנקים?
בעיניי זוהי שאלה רטורית. ואני ממתין לקביעותיו של בנק ישראל.
הגיעה העת לעשות סדר ב"לקונה" זו. הסדר מתחיל במצוות "עשה" ו"לא תעשה", בקביעת פרקי זמן מינימאליים לקבלת מידע נדרש לחברי הדירקטוריון על נושא הנמצא על סדר היום, ומתווה ברור של נהלים כיצד לנהוג בתרחישים המובאים לידיעת חברי הדירקטוריון.
להיות חבר דירקטוריון איננה רק משרה של כבוד. זוהי משרה שמטילה על האוחז בה הרבה שיקול דעת, פיקוח ואחריות. תאגיד ציבורי חייב מידע לציבור. תוכן הדיונים באירועים מהותיים חייב להגיע לציבור, או לנציגו הרגולטור, בצורה מנומקת וסבירה. הדירקטורים משמשים כנציגי ציבור. הם שומרי הסף שלנו - ציבור המתעניינים בתאגיד.
אם אין הדבר כך, מוטל צל על האמון שהציבור רוחש לתאגיד ולמנהליו, ואין זה הולם תאגיד ציבורי.
