במאמרך "הכתובת הייתה על הקיר, ראו הוזהרתם" אינך אלא עורך מניפולציה גסה. אתה מאיים על השלטון בישראל כי אם יבוטל פירוק האיחוד של עיר הכרמל בחוק ההסדרים,
"מאורעות פקיעין יהיו כאפס לעומת האירועים שיהיו, אם חס וחלילה, יבוטל הפירוק".
בכל הכבוד, אתה מאיים על הציבור בכללו, ועל ציבור השוטרים והחיילים בפרט, באלימות. וכל זאת מדוע? משום שסעיף בחוק ההסדרים יפגע בציבור הדרוזי. בכל הכבוד, מר זהאר, הציבור הדרוזי אינו הציבור היחידי אשר נפגע מחוק ההסדרים. למעשה ציבורים רבים בישראל נפגעים מן החוק הזה באופן שיטתי שנה אחר שנה. ציבורים מוחלשים, נכים, חולים, קשישים, ילדים, עניים, אמהות חד-הוריות, נפגעים מחוק זה באופן האנוש ביותר שנה אחר שנה. אך אף אחד עוד לא השמיע איום לפגוע בחיילים, שוטרים, פרמדיקים, ולהפר את שלום הציבור, כפי שאתה איימת. אביא דברים בשם אמרם ואצטט את שתי הפסקאות האחרונות ממאמרך:
התושבים של שני הישובים מאוחדים בדעתם שביטול פירוק האיחוד הוא "כפיה חמורה מאוד". לא יהיה יותר איחוד בין שני הישובים עוספיה ודלית אל כרמל יהיו תוצאות ההצבעה על חוק ההסדרים אשר יהיו". התושבים טוענים כי "ההצעה של פקידי האוצר לביטול הפירוק היא התגרות, זלזול והשפלה. היא פגיעה חמורה בהם וברגשותיהם.
נשמעים קולות ברחוב הדרוזי בכרמל האומרים "מוכנים להקריב, להיאבק להתמרד בפני ביטול פירוק האיחוד ונגד כל מי שמסייע לו. מאורעות פקיעין יהיו כאפס לעומת האירועים שיהיו אם - חס וחלילה - יבוטל הפירוק. אל תנסו אותנו עוד פעם". ובתורי, אני פונה אל מקבלי ההחלטות, עדיף לכם שתקשיבו לקולות, עדיף לכם "שסוף מעשה יהיה במחשבה תחילה". הכתובת על הקיר. אנא מכם נהגו בחוכמה. תושבי כפרי הכרמל אינם ראויים לכל הייסורים האלו.
במאמרך אתה מעלה טענות ראויות, אבל ראויות למחצה. אתה גורס, ובצדק גמור, כי חוק ההסדרים הינו חוק אנטי דמוקרטי (אינך היחידי שגורס כך). אתה גורס, ובצדק רב, כי הממשלה היא המבצע, והכנסת היא הריבון, ועל הממשלה לבצע את מדיניות הכנסת, ולא לסכלה דרך חוק ההסדרים. הכל נכון, הכל ידוע, הכל מוכר,
גופים וארגונים רבים נאבקים כנגד חוק ההסדרים. אתה גורס, ובצדק רב מאד, לפגיעה קשה בדמוקרטיה כאשר הממשלה מסכלת פעם אחר פעם את רצון הבוחר ואת כוונת הכנסת, ועל כן פוגעת באופן מהותי ביותר בהליכים דמוקרטים. אלא שהפתרון שלך הוא לנהוג באותה דרך. הממשלה והאוצר מסכלים את רצון הבוחר ואת עיקרון שלטון החוק דרך חוק ההסדרים, שבו הם ממוטטים חקיקת כנסת שהושגה במאמץ רב בדרכים דמוקרטיות, ומחוקקים גזירות כלפי ציבורים שלמים ללא הליכים דמוקרטים? ננהג כמותם. גם אנו, הדרוזים, נסכל החלטות שנתקבלו בדרך חוקית (חוק ההסדרים הינו דוגמא לחוק אנטי דמוקרטי, אך עדיין, חוק), באלימות.
מהנוסח של מאמרך עולה: אתה מצפה שהציבור הישראלי, ובייחוד הממשלה ומקבלי ההחלטות, יבינו שהציבור הדרוזי נפגע מן הסעיף הצפוי בחוק ההסדרים אשר יאחד מחדש את המועצות הדרוזיות - עוספיה ודלית אל כרמל לכדי "עיר הכרמל", והפגיעה כה קשה עד שהיא תגרום להתקוממות "ספונטנית", כדבריך בשורות האחרונות:
נשמעים קולות ברחוב הדרוזי בכרמל האומרים "מוכנים להקריב ,להיאבק להתמרד בפני ביטול פירוק האיחוד ונגד כל מי שמסייע לו. מאורעות פקיעין יהיו כאפס לעומת האירועים שיהיו אם - חס וחלילה - יבוטל הפירוק. אל תנסו אותנו עוד פעם". ובתורי, אני פונה אל מקבלי ההחלטות, עדיף לכם שתקשיבו לקולות, עדיף לכם "שסוף מעשה יהיה במחשבה תחילה". הכתובת על הקיר. אנא מכם נהגו בחוכמה. תושבי כפרי הכרמל אינם ראויים לכל הייסורים האלו.
אך ישנו כשל לוגי במאמרך, אותו כשל של מי שטוען כי הוא "מתכנן להתנהג באופן ספונטני". ה"מהומות" שתפרוצנה, אם תפרוצנה, לא תפרוצנה
באופן ספונטני מתוך תחושת פגיעה קשה (אגב, על תחושת הפגיעה איני מערערת, וגם איני מערערת על ההתנכרות הבוטה והגסה של ממשלות ישראל לדורותיהן למגזר הדרוזי, חרף נאמנותו למדינה), שכן רק כעת הודת בכך שהמהומות הן "מתוכננות" ומראית העין של ה"ספונטניות" אינה אלא
חלק מן התכנון.
למעשה מגזרים מסוימים במדינה, כגון מתנחלים, חרדים, דרוזים, למדו כי האלימות משתלמת ומתוגמלת. הציבור "מבין", הציבור מנסה לגלות "היכן טעה בקיפוח אותם מגזרים", והציבור עורך חשבון נפש נוקב בכל פעם שמגזר מסוים פורץ באלימות. אותו מגזר פשוט לומד את השיטה, ומתכנן את ההתפרצות ה"ספונטנית" הבאה שלו בכל פעם מחדש. אך תסלח לי, מר זהאר, זו דמגוגיה זולה ותו לו. על תחושת העלבון איני חולקת, אני סבורה שראוי שממשלות ישראל תעשנה מעשה ותתקן את האפליה ואת הקיפוח כלפי המגזר הדרוזי, כולל אחורנית, קרי, הענקת תקציבים מתקנים או 'אפליה מתקנת' אשר תשפה על קיפוח העבר. אך כל האהדה שלי למגזר הדרוזי, וכל זעמי על הממשלה אשר מדברת גבוהה גבוהה על "שוויון" אך בסופו של יום, מתעמרת בציבורים שלמים בישראל, אינה יכולה להוביל ל
אהדה לאלימות, בייחוד לא כשהיא מתוכננת, ומוצגת כ"התפרצות ספונטנית בשל עלבון".
הרי אתה יודע יפה מאד, כי בעצם ימים אלו
קואליצית ארגונים נאבקת בחוק ההסדרים. אתה יודע יפה מאד שחברת הכנסת שלי יחימוביץ הרימה את נס המרד כנגד חוק ההסדרים הקרוב, אתה יודע שחוק ההסדרים מעורר תרעומת בציבור, וגופים, ארגונים וחברי כנסת רבים כבר קמים ונאבקים כנגדו. לו מאמרך היה מסתיים במילים כגון:
"אנו, הציבור הדרוזי, נחבור לכל גורם, לכל גוף, לכל ארגון ולכל ח"כ אשר בדעתו לבטל את חוק ההסדרים, בהיותו אנטי דמוקרטי", הייתי מוקירה אתכם ומצדיעה לכם על האומץ לפעול ולהיאבק, מאבק אשר כל אזרחי ישראל יקטפו פירותיו. אך למרות שעומדות בפניך שפע של אפשרויות לפעול בדרכים חוקיות, החלטת לאיים ב"פקיעין 2", קרי: השלכת אבנים על אמבולנסים, פרמדיקים, שוטרים וכו'. למה? אולי כי מגזרים בישראל למדים יותר ויותר כי האלימות משתלמת? אולי כי זה מתאים לנרטיב של 'קופחנו והתפרצנו'? אולי כי הציבור הישראלי מגיב בסלחנות ובחשבון נפש כל פעם מחדש שמתנחלים שופכים חומצות על שוטרים בהתנתקויות, שחרדים מטיחים בשוטרים חיתולים מסריחים וצואים, וכשדרוזים משליכים אבנים על אמבולנסים(!)? אולי די.
המשתמע מדבריך, כאילו עלבון מוביל בקו ישיר לאלימות, הינו שקרי, דמגוגי ומסולף. את העלבון אפשר לתעל לשפע של פעולות מחאה, לא אלימות, דמוקרטיות, אשר לבטח יובילו לאהדה גדולה יותר למגזר הדרוזי, שכאמור קופח וחשף את ממשלות ישראל לדורותיהן בצביעותן (תמיד טוענים כי מי שמשרת צבא מקבל את מלוא הזכויות, והנה...). אתה מתקומם, ובצדק על חוק ההסדרים שמסכל בצורה אנטי דמוקרטית החלטות שנתקבלו באופן דמוקרטי, אבל במקביל, מאיים לסכל בכוח את פעילות הממשלה, ובמשתמע, להפעיל אלימות בכל פעם שתתקבל החלטה אשר אינה נושאת חן בעיני המגזר הדרוזי.
