כל יום הרצל, כל יום שנה, הוא לי חג, הוא חג לכולנו, אבל הוא חג שאני מזדהה איתו באופן אישי, כי אני - בוודאי כמו רבים מכם - משתאה כל פעם מחדש מדמותו ופועלו של הרצל, שהיה נביא בן-זמננו.
השנה אני מבקש להאיר צד בדמותו של הרצל, שאיננו מוכר בציבור. ולא רק שאיננו מוכר בציבור, הוא לדעתי ידוע בהיפוך מן המציאות. ההנחה הרווחת בציבור שהרצל בא ממשפחה מתבוללת ובמידה רבה בעצמו היה יהודי, אם לא מתבולל, בדרך להתבוללות, ושהוא התנער מהמהלך הזה וכך גילה את הציונות. אני עצמי הייתי שבוי בקונספציה הזאת, עד שקראתי את ספרו של יצחק וייס, שהתפרסם לאחרונה - "הרצל - קריאה חדשה". מה שמתברר הוא שההפך הגמור הוא הנכון, שהרצל בא ממשפחה יהודית, חלק ממשפחתו היו בכלל חובבי ציון, אביו היה יהודי משכיל אמנם, בעל דעות חופשיות, אבל הוא מעולם לא עזב את המסורת. הוא היה הולך לבית-הכנסת. כשעברו לעיר הגדולה הוא קנה מקומות בבית-הכנסת לחגים ובנו היה הולך איתו. הרצל מספר שכשהוא היה נער הגיע בקבוק יין מהמושבות בארץ ישראל וזה עשה עליו רושם עצום. הוא כתב: מי יודע אם כל רעיון הציונות לא היה מגולם באותו בקבוק, באותו יין שקיבלנו, קיבלה משפחתנו מארץ ישראל. הוא עלה לתורה כבר-מצווה. הוא קרא כנער בבית-הספר התיכון - נדמה לי שהוא היה בן 16 - מסה של דיורינג. דיורינג היה אחד האנטישמיים הגדולים והוא כתב מסה איומה נגד העם היהודי. הוא ביטל את העם היהודי מכל וכל, הוא אמר שזה גזע נחות, זה עם חסר חשיבות וחסר יכולות. והרצל, כנער, כתב נגד דיורינג והסביר את גדולתו של העם היהודי ואמר איזה עם כביר זה שהיה יכול לעמוד בסערות הזמן ולשרוד, זה מראה את כוחו של העם היהודי. זה הרצל המתבולל והמתנתק מהיהדות, כביכול.
הרצל כמובן נשא לאישה אישה יהודיה. הוא כתב בבאזל על החוויה של העלייה לתורה לפני הקונגרס בבאזל. אני מקריא לכם מה הוא כתב בקונגרס הציוני הראשון, לפני כינוס הקונגרס. הוא מתאר כך: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה וכשעליתי לבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס". והוא מוסיף: "המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים בקונגרס". כלומר, חבר הכנסת, מה שאני מבקש להעיר פה שלהרצל הייתה זהות יהודית חזקה ומוצקה. היהדות הייתה נטועה עמוק בתוכו. זו בעצם הייתה הסיבה שבגללה הוא התמסר כל כולו לגורל עמו ותורתו הציונית הייתה נטועה עמוק בתודעה היהודית ושאבה מהמורשת היהודית. אגב, זו גם הסיבה שהתורה שהוא הפיץ התקבלה בעוצמה כזאת, לא רק בקרב הקמפוסים האוניברסיטאיים והמשכילים היהודים במערב אירופה, היא התקבלה בעוצמה אדירה בתוך השטייטלים, בתוך הישיבות, בעולם המסורתי והדתי. הרעיון הציוני ליכד מחדש יהודים משכילים, חופשיים, עם שומרי דת ומסורת.
הרצל הגדיר את מהלך שיקומו של העם היהודי כשיבה אל מה שהוא קרא "היהוּדיוּת". הוא אמר את זה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל: הציונות היא השיבה אל "היהוּדיוּת" עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. מה הוא התכוון ב"יהוּדיוּת"? הוא התכוון לזהות קולקטיבית שהיא תמהיל של דת, או יותר נכון של לאום ודת ומורשת תרבותית. לא שהוא היה יהודי הלכתי במונחים של היום, אבל אני מבקש להדגיש שהוא הבין את הזהות היהודית על כל מרכיביה, זה לא היה זר לו, זה היה חלק ממנו, זה היה חלק הכרחי, אינטגרלי, של הציונות כפי שהוא עיצב אותה. לכן הוא לא ראה את מדינת היהודים שתקום רק כארץ מקלט - אף-על-פי שאתייחס תיכף לשאלת אוגנדה - הוא לא ראה את זה כאיזה מקלט בלבד לאיזה קיבוץ אנושי, אלא היא אמורה לספק מדינת לאום לעם היהודי, ל"יהוּדיוּת" הזאת. זו הייתה זהות לאומית על כל מרכיביה שהוא ביקש לאשש מחדש במדינה ריבונית לעם היהודית.
ובכן, השאלה הנשאלת - ואני לא יכול להשיב לה כרגע - מאין הגיע הדימוי של הרצל כמתבולל. אני משער - אני לא יודע - שהדימוי הזה התקבל משני דברים: אחד, לפני שקרא להקמת המדינה היהודית, הרצל אמר, בחרדה הגדולה שהייתה לו מהתפשטות האנטישמיות וחורבן יהדות אירופה, כהערת אגב שאולי היהודים יתנצרו וכך יצילו את עצמם. הוא מיהר להתכחש לרעיון הזה וגם אמר בכל מקרה, גם כשאמר אותו, שהוא לא יתנצר ולא היה עולה על דעתו. אבל הדבר הזה נרשם, ואתם מכירים, כאישי ציבור, שמילה שנאמרה לא חוזרת. יכול להיות שזה מקור אחד לתפיסה הזאת.
המקור השני היה כמובן שאלת אוגנדה, אבל גם את אוגנדה הוא ראה כמקלט לילה, משום שהוא מעולם לא ויתר על הרעיון של ארץ ישראל. וגם מזה הוא חזר. מה שהרצל זיהה בבירור הוא את התפשטות האנטישמיות. הוא אמר ששום כוח לא יעצור את זה. הוא אמר: בנסיבות הקיימות שום כוח לא יעצור את התפשטות השריפה שתכלה את כל יהדות אירופה, ועל כן חייבים לצאת. "לצאת" - למדינה יהודית בארץ ישראל. אי-אפשר להקים אותה בארץ ישראל עכשיו, נקים אותה קודם כל באוגנדה. אבל מעולם, מעולם, הוא לא התכחש לזהות היהודית שלו, ל"יהוּדיוּת", ללאומיות היהודית. הוא ראה בסופו של דבר, וגם אמר את זה, שהפתרון היחיד שיכול להבטיח את עתידו של עם ישראל, של העם היהודי, הוא מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא אמר באותו ויכוח פולמוסי כביר בקונגרס השישי, בעיצומו של הוויכוח על אוגנדה, הוא אמר בעברית - הוא רשם באותיות, כדי שיוכל לבטא את זה: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
