מעשיו המבישים של הרמטכ"ל

עד עתה היה הרמטכ"ל אשכנזי כמעט התגלמות המוטו של שב"כ: "מגן ולא ייראה". הוא נמנע מראיונות בתקשורת, וחסם גם את פיותיהם של קציניו הבכירים שחלו בפטפטת כרונית; תדמיתו היא של חייל גולני קשוח וקפדן; והציבור היה משוכנע כי לאחר הביזיון של מלחמת לבנון השנייה, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, שכן הצבא נתון כעת בידי מי שלא יניח להשתולל, יקפיד על המשמעת המבצעית (וחיילים נבונים מבינים, שכל משמעת נוגעת בסופו של דבר בכשירות המבצעית), ויביא את הצבא לגבהים חדשים שטרם הושגו. ואולם, לאחרונה עשה אשכנזי שני בזיונות, שקשה לשער את השלכותיהם לטווח הרחוק. הביזיון הראשון היה התחצפותו לראש הממשלה, לא בארבע עיניים אלא בנוכחות אחרים. השאלה האם צדק בדרישותיו אם לאו, אינה רלוונטית כלל. זה שנים רבות לא ראינו חיזיון מביש שכזה: האיש החייב יותר מכל לגלם את הכפיפות של הצבא לממשלה, לא ידע למשול ברוחו וביזה בחוצפה את ראש הממשלה. הציות המוחלט של הצבא לממשלה, שהוא היסוד החשוב ביותר להבטחתו של המשטר הדמוקרטי, עורער במחי-יד. אכן, הרמטכ"ל רשאי לעמוד על דעתו גם בדיונים עם ראש הממשלה, וזכותו ואף חובתו הן לנסות לשכנע כי מהלך מסוים, צבאי או כלכלי, הוא מסוכן, שגוי ואולי אף הרה-אסון. גם תמים מופלג מבין, שייתכנו ויכוחים סוערים בנושאים חשובים, וקשה להאמין שכל הרמטכ"לים הרכינו תמיד את ראשיהם ושתקו, למשמע הוראות שלא הסכימו עימן. ואולם, לא שמענו על רמטכ"ל שהתחצף כלפי ראש הממשלה במעמד אנשים אחרים, באופן שהיה ברור כי יגיע מיד לידיעת הציבור כולו. לרמטכ"ל שמורה תמיד הזכות לבקש רשות להתפטר, כשאינו מסכים להוראה בעניין חיוני, ואין להניח שהמשך השירות בתפקיד ייכפה עליו. עצם ההודעה כי יתפטר תגרום לשקילת הנושא מחדש, שכן לצעד כזה נודעת משמעות ציבורית, פוליטית ואפילו בינלאומית חמורה. אשכנזי הבין מיד עד כמה הרחיק לכת, ומיהר להתנצל ולהפיץ ברבים את עצם ההתנצלות. ואולם, גם בכך שגה, שכן לא הסתפק בפרסום דבר ההתנצלות, אלא הוסיף שבחים לראש הממשלה, על שבסופו של דבר ידע לדאוג לעניין הכלכלי שעמד על הפרק. תוספת זו הייתה מיותרת, באותן נסיבות, שכן היה בה כדי להבהיר לציבור שהרמטכ"ל לא התחצף "סתם", אלא הייתה לו הצדקה לכך - והראיה, נתניהו נכנע לבסוף לדרישותיו. בכך לא הסיר אשכנזי מעצמו את חרפת מעשהו, אלא הוסיף לו הטלת כתם - בעצמו ובראש הממשלה גם יחד. כעבור יום או יומיים נכח אשכנזי במופע כלשהו, שבו עלה על הבמה הזמר שלמה ארצי ואמר לו: "היית גבר", בהתכוונו לאופן שבו נהג כלפי ראש הממשלה. אשכנזי שתק. על אמירה כזו היה על אשכנזי להגיב בו-במקום, ולהודיע כי הוא מתנגד לה בתוקף, וכי רמטכ"ל אינו יכול אלא לקבל עליו את מרות הממשלה, בכל תנאי ובכל הנסיבות. תגובה כזו נדרשה והתבקשה, כדי ללמד את כל פיקודיו של אשכנזי כי ההפקרות והפרת המשמעת הן ממנו והלאה. חבל מאוד שאשכנזי לא ידע להבליט את המסר החינוכי הזה, וחוששני כי עוד ניווכח בקיומם של "ממשיכי דרך" בתחום ההתחצפות לממונים ובתחום הפרת המשמעת. דילמת הרמטכ"ל: לבעוט הביתה או לא לבעוט הביתה? הביזיון האחר של אשכנזי היה משלוח מכתב סניגוריה על תת-אלוף משה ("צ'יקו") תמיר, אל שופטיו בבית הדין הצבאי. קשה להמעיט בחומרת מעשיו של תמיר, מפקד אוגדה שעל חלק קטן מהמעשים הללו היה משליך לכלא הצבאי כל אחד מפיקודיו. הוא הניח לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון צבאי, ולאחר שהבן גרם תאונת דרכים עשה מעשים מבישים להסתרת הדבר, בשלמו פיצוי לנהג האחר. בדוח התאונה רשם כי הנוהג בטרקטורון היה נהגו האישי, והוליך שולל את המשטרה הצבאית החוקרת. במשפטו הצבאי עשתה עימו התביעה עסקת טיעון, שבה הושמט הסעיף בדבר שיבוש החקירה - עסקה שאין בה להפחית מחומרת מעשהו במישור הפיקודי. דבריו של תמיר להסברת מעשיו המבישים, כי פעל "מתוך אינסטינקט אבהי להגן על בנו", הם עלבון לשכל הישר. ברור כי לא לבנו הקטין נשקפה סכנה, שמפניה נזעק האב להגן, אלא הסכנה נשקפה לאב עצמו ולדרגתו. אילו עשה רס"ר מהאוגדה שלו מעשים כאלה, היה ללא שום ספק מודח מיד בקלון מהצבא, לא לפני שבילה חודשים אחדים בכלא הצבאי. מעשיו של תמיר הם דוגמה שלילית קיצונית להיעדר מנהיגוץ ולאי-נטילת אחריות. הרמטכ"ל שגה מלכתחילה, בהימנעו מהדחת תמיר מכל תפקידיו ומשילוחו בבעיטה הביתה. את האסון שממיט דיווח כוזב על צבא ראינו במלחמת ששת הימים, שבה הולך הפיקוד המצרי כולו שולל בדיווחיהם הכוזבים של המפקדים בשדה. ניצוצות של כשל חמור כזה ראינו גם במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. חובתו של אשכנזי הייתה להעדיף את חינוך הצבא והשמירה על המשמעת המבצעית, במסר של דיווח אמת בכל מחיר, ושלילת כל שמץ של סליחה ומחילה על דיווח כוזב, על פני טובתו האישית של תמיר. אלא שהיוצרות התהפכו: במקום לחנך את הצבא ולהדיח את המפקד הבכיר בשל בזיונותיו, מינה אשכנזי את תמיר - בעוד משפטו של הלה מתנהל! - לפקד על קורסי מג"דים ומפקדי פלוגות. במילים אחרות, תמיר משמש כמחנכם של מפקדים בכירים-לעתיד, המלמדם פרק בהלכות מנהיגות וממילא גם בנושאי הדיווח וחשיבותו. וכאילו לא די לו לרמטכ"ל בתגובתו המבישה למעשי תמיר, הוא שלח כעת מכתב אל שופטיו. הללו, קציני צבא בכירים, יראו כמובן את דברי השבח של אשכנזי כהוראה להקל על תמיר ולהמתיק את דינו. התנהלותו זו של אשכנזי, חרף תדמיתו הקשוחה ורודפת המשמעת, אינה אלא ביזיון, בושה לצה"ל ומוקש לעתיד בכל הקשור למשמעת ולחינוך הצבא. בושה וחרפה, שרק התנהלות הממשלה עצמה בפרשת התקציב עולה עליהן.