בשבת האחרונה, כהרגלי בשנתיים האחרונות, התארחתי בביתה של קורין קונדט, אחות חמתי המנוחה. בעודי מזפזפ בשלט בתוכניות המוקלטות, שקורין או בעלה רפי מקליטים לי במהלך כל השבוע, צדו עיניי את הכותרת "כרעם ביום בהיר". סבבה, אמרתי לעצמי, בטח הקליטו לי את הסרט ההוא, של טום קרוז עם מכוניות המירוץ, האקשן, הרדיפות, המרדפים, הדם ותימרות העשן. לחצתי על PLAY, ותוך שניות התברר ל כי צדקתי בחלק מהדברים: טום קרוז ומרדפים לא היו, אבל רדיפות, נאצים, אש ותימרות עשן דווקא כן היו, ולמכביר.
"כרעם ביום בהיר" הוא סרט דוקומנטרי, העוסק בשואת יהודי טוניסיה. בסרט מובאות עדויות חד-משמעיות על רציחתם של כ-800 מיהודי טוניסיה על-ידי הנאצים, שזכו לשיתוף פעולה מצד משטר וישי ומצד השלטונות הטוניסאים. אלפים נרדפו, ורכושם הוחרם. הנאצים, ימ"ש, ביקשו להשמיד את כל קהילת טוניסיה, ורק בזכות התנגדותם הנחרצת והתקוממותם העיקשת סוכלה המזימה. יתרה מזאת, בין היהודים היו רבים שהצטרפו ללוחמים מאירופה ומארה"ב ביניהם אלפרד רוסי, ובכך תרמו את תרומתם לתבוסת הגרמנים. למרות זאת, רבים מהם נשאו וחלקם עדיין נושאים את צלקות אותם מאורעות שהפכו אותם לנכים.
א.ז. הוא יהודי בן 81. הוא נולד ב-1928 בג'רבה שבדרום תוניס בירת טוניסיה. ב-1948 הוא עלה ארצה, שירת בצה"ל ומילא את כל חובותיו כלפי המדינה. בעקבות חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, הגיש א.ז. תביעה נגד המדינה לפיצויים. במשרד האוצר, שבו יושבים, מן הסתם, פקידים שאף פעם לא שמעו על "ביקור" הנאצים בטוניסיה ובלוב, דרשו ממנו אישור המוכיח כי הוא נולד בתוניס שבטוניסיה כדי שיוכלו לטפל בתביעתו. א.ז. לא התרגש במיוחד מהבקשה, פנה למשרד הפנים ושם קיבל "בומבה בפרצוף": "אנחנו נותנים רק אישור המעיד על ארץ הולדתך, לא עיר הולדתך", אמרו לו הפקידים ושילחוהו בבושת פנים הביתה. אבל א.ז. לא פראייר: הוא החליט להילחם במערכת, ובחודש שעבר (20.4.09), תודה לאל, פסקה שופטת בית המשפט בחיפה, אלה מירז, כי המדינה מעכבת בכוונה את תביעותיהם של נפגעי הנאצים יוצאי טוניסיה ולוב, והורתה לה לטפל מיידית בתביעותיהם. יישר כוח.
אליהו לוי המנוח, שמוצא אבותיו הוא כנראה גרוזיני, נולד בעיר הגובלת בין טוניסיה ללוב. אליהו לוי נולד ב-1926. את דרכו לישראל הוא עשה כבר ב-1947, אולם בשל היותו בן יחיד החליטו הוריו לעשות חניית ביניים ארוכה במרסיי, צרפת, ובנובמבר 1948 הם נחתו בחופי הארץ. במשך שנים נאבק אליהו לוי במוסדות המדינה, כדי שיכירו בו ובמשפחתו כנפגעי הנאצים וכמי שרכושם נגזל על-ידי השלטונות בטוניסיה. תביעותיו של אליהו לוי נדחו על הסף, אך לרגע הוא לא חדל "להפציץ" בתביעות חוזרות ונשנות את השלטונות, הן באופן עצמאי והן באמצעות עורך-דין שאת שירותיו שכר. ביום הולדתו ה-79 נפטר אליהו לוי לפתע. לו היה חי בינינו כיום, הוא היה מרים טלפון ל-א.ז. ומברך אותו על הישגו.
לאליהו לוי, הישגו של א.ז. כבר לא יעזור. השאלה היא, האם לא.ז. זה יעזור, שהרי הוא כבר בן 81, מן הסתם עם המון מגבלות רפואיות שלא יאפשרו לו ליהנות מכספי הפיצויים שיקבל, אם יקבל בעודו בחיים. מקסימום הוא יוכל לשדרג את התרופות שלהן הוא נזקק...
אין זה סוד שמדינת ישראל מתעללת בניצולי השואה. אבל מחריד לדעת, כי ההתעמרות מצד המדינה ופקידיה בניצולי השואה שמוצאם מטוניסיה ומלוב היא הרבה יותר גרועה, לעתים בלתי נסבלת. למה אטימות הלב הזו וקהות החושים הזו? מדוע מיום ליום המשטר כאן הופך ממשטר דמוקרטי למשטר ביורוקרטי? לאלוהים פתרונים!
שום דבר לא זז...
בטוניסיה ובלוב היהודים לא רק נרדפו, אלא גם נגזל רכושם, כמו ביתר מדינות ערב. האם המדינה עושה משהו כדי להשיב רכוש זה? אפילו האירוע הבא לא נותן מענה, גם לא חלקי: בחודש ינואר האחרון, חודש לפני הבחירות לכנסת, נחנך במשרד לענייני גמלאים אגף שיעסוק בהשבת הרכוש היהודי ממדינות ערב. בטקס החנוכה "הרביץ" השר דאז, רפי איתן, נאום חוצב להבות. חודש אחרי הוא כבר נאלץ להיפרד מתפקידו, אבל לא להרבה זמן: ראש הממשלה נתניהו מינה אותו ליועצו לענייני גמלאים. והתנאים? כמו של שר: לשכה, רכב, נהג, מזכירות, וכו' וכו'. (אגב, העובדה שהתקשי"ר אוסר את העסקתו של מי שגילו שמונים ומעלה, אפילו הרבה פחות, לא הפריעה לביבי).
ארבעה חודשים חלפו מאז נחנך אותו אגף במשרדו של איתן, ושלושה חודשים מאז מינויו ליועץ ראש הממשלה לענייני גמלאים, שזה כולל גם טיפול בניצולי שואה ובהשבת הרכוש היהודי שנגזל במדינות ערב. האם מישהו שמע על פעילות כלשהי להשבת הרכוש? מישהו יודע משהו? או שמא השר איתן מנהל את העסק כאילו הוא עדיין במוסד?
לצערנו הרב, הסטטיסטיקה מראה כי בעוד פחות מעשרים שנים לא יישאר ולו ניצול שואה אחד. ואם מישהו לא יודע, אזי נספר לו שהסטטיסטיקה לא פוסחת על ניצולי שואה יוצאי לוב וטוניסיה.
(גילוי נאות: אליהו לוי הוא אבי עליו השלום)
