היחסים הדיפלומטיים ובמישורים נוספים המתקיימים בין הממשל הישראלי לממשל האמריקני, דומים ליחסים בן אחיין לדוד הטוב, הבוגר והעשיר. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו נמצא כעת בביקור חשוב אצל הדוד מאמריקה. הדוד השתנה. הוא שונה לחלוטין מהדייר הקודם בבית הנשיא. הוא קיבל ירושה קשה וכואבת מקודמו ואמור לפתור עשרות בעיות, פנימיות וגלובליות, עליהן דיבר בשכנוע רב במערכת הבחירות, ממש כמו נתניהו אצלנו.
רמת הציפיות של חלק מהכותבים בישראל על ביקור נתניהו אצל ברק אובמה מבשרת רעות. חלק ניכר מהם מדבר על דרישות קשות שיועלו לנתניהו וחלק אחר חושש מירידה ברמת הרצון של הדוד הטוב וממשלו כלפי ישראל.
אני מעריך שבטווח הבינוני (שנה עד שנתיים) אין מקום לחשש. אם אני משווה את בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון – ישראל היא נכס יציב. הכל בהשוואה למדינות האחרות המקיפות אותנו.
ארה"ב לא הצליחה לשנות בהרבה את ההתנהגות הבסיסית במדינות המזרח התיכון, וגם בדרום אסיה. חלק מנסיונותיה היו נאיביים (ליזום כללים דמוקרטיים במדינה ללא מנטליות דמוקרטית). ראו את עירק, סוריה, לבנון, פקיסטן ואפגניסטן, וכעת גם אירן. כולן משולות לחביות של אבק שריפה המתגלגלות ללא יכולת שליטה רבה בגלל שסעים פנימיים, שרובם מוזנים מאי יכולת להסתגל לתרבות המערב. מי אמר שתרבות המערב היא הטובה יותר? שאלה טובה. סטטיסטית, תרבות האיסלאם לא מאירה פנים לכלל האוכלוסיה שלה. רובם חיים ברמת חיים עלובה שגורמת להם לחוש תחושה של תסכול וקיפוח ומשם הדרך קצרה לאלימות. השוו את רמת החיים במצרים, ירדן, סוריה ועוד לעומת ישראל. הפער עצום.
לגבי ארצות הברית והאיחוד האירופאי, ישראל לעומת שכנותיה היא "משהו אחר לגמרי". אין לה אח ורע בכל הסביבה. וההבדל הוא בעיקר לטובה.
חזרה לשיחות בין נתניהו ואובמה. עיקר השיחות נסובות על דרישות מישראל לבצע "פריצת דרך" בתהליך השלום המדשדש. השאלה הגדולה שניצבת מול ישראל היא רמת הסיכון שהיא לוקחת על עצמה מול האלטרנטיבות הניצבות בפניה והדרישות ממנה של ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופאי וגם של גושים מדיניים נוספים בעולם.
הנה שתי נקודות מהותיות בסכסוך באזורנו שנדונו במפגש בין נתניהו ואובמה:
1. שתי מדינות לשתי עמים – הצהרת אנאפוליס שדורשת יישום מהיר של "מפת הדרכים", עליהן יש הסכמה עקרונית של ישראל והרשות הפלשתינית. ההסכמה העקרונית של ישראל לוותה בהסתייגויות; וכשמדובר ברשות הפלשתינית, יש מקום לזהירות ולהליכה במסלול מדורג. הנה ההסבר לכך.
את אלה שתומכים בהגשמת הנקודה, אני מבקש לשאול שלוש שאלות:
1.1 האם הרשות הפלשתינית מילאה את חלקה במפת הדרכים? היא הייתה אמורה להסתייג מהטרור בשטחי הרשות, לאכוף הסתייגות זו בשטחים המצויים בשליטתה, כולל בתחום החינוך (ספרי הלימוד), ולהפסיק מימון לגופים תומכי טרור בתחומה. בתום חמש שנים – אין ביצוע. באותה תקופה, ישראל שחררה מעל 1,100 אסירים ועצירים כמחווה, נסוגה מכל רצועת עזה וצפון השומרון, כולל פירוק ההתנחלויות. בתמורה, קיבלנו המשך טרור ששיאו היה באירועים שקדמו למלחמת "עופרת יצוקה".
1.2 האם הרשות הפלשתינית מורכבת ממדינה אחת או משתיים? כידוע, ברצועת עזה נבחרה ממשלת חמאס. לא מדובר ביחסי אופוזיציה וקואליציה אלא במלחמה פנימית בין החמאס והפת"ח שמלווה בשפיכות דמים ובסילוק כוחני של נציגי הפת"ח מכל משרה מוסדית ברצועה. החמאס ברצועה הוא גורם טרור ומכריז שרצונו לקבל לשליטתו את כל פלשתין. זו שבשטחים וזו שבתחומי ה-4 ביוני 1967. גורמים בישראל מעריכים שבבחירות הקרובות ביהודה ושומרון יזכה החמאס גם שם ברוב. אז עם מי אנו עושים שלום? ביטחון אינו מתבסס על הימורים.
1.3 בעיני הרשות הפלשתינית, בשטחים שיפונו ביהודה ושומרון אסור שישהו יהודים. באופן קבע ובאופן ארעי. מדוע זה לא הדדי? מדוע ישראל אמורה להעסיק עובדים פלשתינים בישראל? מדוע לספק להם שירותים? יואילו נא הפלשתינים לבצע את קניותיהם בירדן, במצרים, ולקבל משם חשמל, דלק וכו'. לא בישראל. מהי רמת הסיכון להעסיק פלשתינים בתחומי ישראל או לתת להם אפשרות לנוע בישראל כשבכל שבוע אנו שומעים על אירועי דקירה, רצח והרס? מדוע לספק חשמל לרצועת עזה ולקבל ירי תלול מסלול על תחנת הכוח באשקלון?
2. הפסקת הבנייה בהתנחלויות – למי שזוכר את לימודי ההיסטוריה, גבולות ישראל (בשנות הארבעים של המאה הקודמת) נקבעו בעיקר לפי מפת ההתיישבות בפועל. קראו לזה אז "חומה ומגדל". כך בגליל, כך בנג,. כך בעמק יזרעאל ועוד. לו לא עשינו זאת, היינו במדינת ישראל עם גבולות החלוקה של החלטת האו"מ מ-29 בנובמבר 1947. למזלנו, סייעו לנו בכך שכנינו הערבים, שגם את גבולות החלוקה לא קיבלו ויצאו נגדנו למלחמת קיום שבה הפסידו. אני מזכיר לקוראים שבמפת החלוקה של האו"מ נעלמו מתחומי ישראל הערים הנוכחיות נהריה, עכו, אשקלון, אשדוד והרבה ישובים שלידן. איך לדעתכם נכללים בכל זאת המקומות הללו בשטח המדינה? בגלל ששכננו הבינו את חוסר הצדק והתנדבו להחזיר? מצב דומה קורה כעת ביהודה ושומרון. כולם מדברים על ההתנחלויות הלא חוקיות. אלה שעלו על הקרקע ללא אישור של הגורמים הממוסדים. אבל הקפאת הבנייה בהתנחלויות חלה גם על התנחלויות ממוסדות. כאלה שקיבלו אישור מכל הגורמים הרשמיים בישראל. לדוגמא, אם נדרש לבנות שכונה חדשה באריאל, בישובי גוש עציון, במעלה אדומים, ברבבה, באלקנה ועוד, האם לא יבנו? בתל אביב יבנו גן ילדים, שכונת מגורים, ובאריאל – לא. זוהי החלטה בלתי סבירה. קל להצהיר בהבל פה. לא ניתן לבצע.
ואשר להתנחלויות הלא חוקיות, אין להן מקשה אחת. יש כאלה שנקנו כדת וכדין. ויש אחרות שמפרי חוק יהודים פלשו לקרקעות לא להם. התחושה היא שאין חוק שיטתי בשטחי יהודה ושומרון. זהו מצב לא נסבל שיש לתקנו. נסכם נקודה זו. הדרישה מארה"ב ומהאיחוד האירופאי להקפאת הבנייה חלה על כל ה"התנחלויות", כולל הממוסדות. חלק גדול מהקוראים בישראל ומהלוחצים עלינו בארה"ב ובאירופה לא מבדילים ביניהן ולא יודעים את הפרטים, והפרטים הם שיקבעו האם הלחץ יתקבל במלואו או יידחה. להערכתי, לאחר הניסיון שהיה לנו בפינוי האמיץ ברצועת עזה, שום ממשלה סבירה בישראל לא תחזור על פעולה דומה ביהודה ושומרון באופן גורף. זוהי גזרה שלא ניתן לעמוד בה – ביטחונית, תשתיתית וחברתית - והיא תיצור תוהו ובוהו בישראל, לשמחת הפלשתינים. סיכון בלתי סביר שאין לקחת אותו בשום מצב.
אז מה כן?
במשא-ומתן לא ניתן לומר על כל דבר את המילה "לא", אבל צריך לארוז את המשא-ומתן בתהליך הדרגתי עם השכן שלנו שאנו באמת ובתמים לא מעוניינים להתערבב עמו. ממש לא. הבעיה הבסיסית שלנו עם הרשות הפלשתינית מורכבת משני חלקים: החלק הראשון: חוסר אמון גדול. מדובר בשתי תרבויות עם פער מנטלי גדול. אינני מדבר על האדם הפרטי, אני מדבר על הממסד השולט. החלק השני: חוסר יכולת של הרשות לבצע את מה שמפת הדרכים והצהרת אנאפוליס דורשות ממנה. אצל הפלשתינים ישנה נטייה ברורה לקבל אך לא לתת. לפיכך, הרשות משולה בעיני לישות נכה ובלתי עצמאית שדורשת תקופת מבחן של שנים רבות במסגרתן תיבדק יכולתה לתפקד בנושאי יומיום: משפט (לא ברור המעמד החוקי שלה לקבל החלטות מול מדינת רצועת עזה), חינוך (תכנים בספרי הלימוד בהם ישראל מוצגת כיצור שטני שיש להכחידו, לסלקו מכל שטחי פלשתין), כספים (ישנן הוכחות שכספים רבים שמגיעים לרשות מופנים למימון של חימוש וטרור), תשתית (חשמל, מים, גז ודלק, תחבורה – הם מצויים במצב של תלות מתמדת), תעסוקה (אין להם יכולת להקים יחד עם אחרים מוקדי תעשיה ומסחר. יש להם נטייה להחריב ולסכל כל ניסיון לסייע להם בשטחי מסחר ותעשיה), אכיפת חוק (רמת הפשע – פריצות וגניבות ופגיעה חבלנית באנשים – גבוהה מאד ברשות).
לפיכך, מוצע תהליך הדרגתי של חונכות במסגרתו תקבל הישות הפלשתינית הדרכה וסיוע מאיתנו ואולי גם מגורמים בארה"ב והאיחוד האירופאי. הסיוע יתבטא בכסף המיועד להקמת שלום כלכלי תחילה; הדרכה וחונכות לסדר של חוק, משפט ואכיפה תחילה; לסגל יכולת להניח מסד של תשתיות עצמאיות ולהקטין את התלות באחרים. ובעיקר, להבהיר את החידה של "מי שולט" ברשות הפלשתינית: פת"ח או חמאס. עבורנו זה הבדל בין יום ללילה. בלילה, רמת הסיכון בלתי נסבלת.
