מכון ון ליר אירח השבוע כמה פיגורות חשובות בחיים החברתיים של ישראל כדי להתפטפט עד מוות בנושאים חינוכיים, ואפילו הביאו לצורך כך את נגיד בנק ישראל שנאם בעברית מצויינת אודות חולייו של החינוך ואודות הפתרונות שהוא מציע בהבל מחשבה. ואין אני בא להלין ואין אני בא לבוז; חרף התהום העמוקה ביני לבין הנגיד, לחישתי אולי תרקיע למפסעות-אזניו של פקיד פלוני, אי-שם במרחב החינוכ, האמון על קבלת החלטות המגובות בביצים "חזקות" לשינוי חברתי, מעבר לגיבוב מילים הנשמעות מדעיות בתוך טבלת השוואה עם מדינות היורו ועם קנדה, וממוצעים וחציונים וסתם שכיחים לעזאזל.
המורה שושנה
המורה שושנה למדה בסמינר הקיבוצים. במשך עשר שנים לימדה בשיכון עולים. חמש שנים בבית ספר קיבוצי, שבע-עשרה שנים בבית הספר היסודי "רם". השלימה תואר ראשון בגיאוגרפיה, תואר שני בגיאוגרפיה חברתית, השתלמה בכל קורס שהוצע לה. כותבת באופן קבוע טור בירחון מקצועי. גידלה שלושה ילדים ובעל, סבתא לשלושה נכדים מתחת לגיל שנתיים. אוהבת ללמד. אוהבת אתגרים.
האבא של סרנגה
הבוקר הגיעה המורה שושנה כעשר דקות לפני צלצול פעמון בית הספר. שושנה הכינה אמש היטב את מערכי השיעור ואפילו שיכפלה בביתה חומרי עזר בגיאוגרפיה, כדי להימנע מעמידה בתור הגואה מול מכונת הצילום בבית הספר. שושנה לא קיבלה מבית הספר דפים ולא דיו, וכל אימת שהיא מכינה את חומרי העזר היא נהנית לחשוב על תרומתה הצנועה למערכת החינוך. לאחר שחלפה על פני השומר נשמעה לעברה קריאה: "את לא תעשי את הילד שלי מפגר".
אבא של רוני סרנגה עמד בכניסה למסדרון וחסם בגופו את הכניסה. "תשלחי את הילדים שלך למוסד", המשיך לצרוח כאחוז טרוף. מתחת לזרועו יכולה הייתה לראות את ראשה הקטן של מנהלת בית הספר המציצה בעיניים מפוחדות.
שושנה הצליחה להתאים למיתרי גרונה קול מפוייס וכנוע: "אף אחד לא שולח את הבן שלך למוסד. בוא ניכנס לחדר המורים ונדבר בשקט". חדר המורים המה מורות. שקט לא היה שם. האירוע הסתיים בהתערבות המורה לחינוך גופני, שכנו של מר סרנגה.
האמא של פצ'נגה
מדי פעם בפעם קובעת המורה שושנה מועדי ביקור בבתי תלמידים. כאשר הגיעה לביתו של יוני פצ'נגה, התברר לה שאין הורים בבית. מול הטלוויזיה ישבה אישה מבוגרת שבקושי דברה עברית. "לא בבית יוני לא בבית אבא אמא", זה כל מה שניתן היה להבין משברי המשפטים.
המורה שושנה המתינה עד השעה תשע בערב. כשעזבה לבסוף את המקום וירדה לחצר הבניין, ראתה את יוני עם שני נערים המבוגרים ממנו. "יוני, איפה אתה? אני מחכה לך בבית הרבה זמן".
"לא היית צריכה לחכות", השיב לה בחופזה.
"קבענו. לא?",
"אמא שלי בלאו הכי לא בבית".
"איפה היא?",
"לא יודע".
ההורים
יום ההורים נקבע ל-18.05.09. התלמידים קיבלו מהמורה שושנה מכתבים שבהם צויינה שעת הקבלה של כל הורה. התלמידים החזירו את המכתבים חתומים על-ידי ההורים, כדי לוודא שאכן ההורים יודעים את מועד הגעתם. מתוך 33 תלמידים הגיעו ליום ההורים רק 11 הורים.
מה היה לנו כאן?
שלושה אירועים. מה שהוצג כאן אינו קשור לכאורה בהווייה הלימודית, אין לו קשר למערכי השיעור, להשתלמויות, לשכר המצחיק של שושנה, למכרזים הנערכים במשרד החינוך להשמת מנהלים ומפקחים; אין לו נגיעה לחומר שנלמד בסמינרים להוראה, אין שום מערך שיעור המסביר את התופעות הללו של עזיבות, היעדרות, גיבוי ללא תנאי של סטייה חברתית, פחד וטרור בבית הספר, השתקפות הרחוב הישראלי באספקלרייה הבית ספרית!
הצעה
להוציא את הרחוב מבית הספר!
מה האבסטרקט הזה? למה התכוון המשורר/המעורר? האם "הרחוב" טומן בחובו איזשהו "גנאי"?, "קלון"?, האם אין כאן קריאה אליטיסטית, מתחסדת וצדקנית? אולי. ההצעה היא להושיב חבורת מומחים בפעם הראשונה שתדון במשפט אחד בלבד.
ל ה ו צ י א א ת ה ר ח ו ב מ ב י ת ה ס פ ר.
