פרשת השבוע, פרשת "במדבר", פותחת את החומש הרביעי ומספר פסוקיה הוא קנ"ט [וסימנך: "וילד זקונים קטן"]. אין בפרשה אף איזכור מצוותי. ברם, מגוון נושאים ועניינים כלולים בה כשהבולט ביניהם הוא המפקד הראשון של עם ישראל במדבר. טרמינולוגיית המילה מפקד משמעותה ספירה. ואכן, משה ואהרון התבקשו על-ידי הקב"ה לספור את הזכרים מבן 20 שנה ומעלה, מלבד שבט לוי עקב היותו "משרת בקודש" כעדותה של התורה: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל... כל יוצא צבא בישראל...".
אין זה המקום להרחיב ולפרט בנושאי הפרשה. אולם, מאמרנו יידון במשמעותו של הקשר הנצחי שבין "המדבר" - לכאורה, מצד אחד, ובין "תורת ישראל" - מן העבר השני. וזאת, משום שמבחינה טכנית, פרשת "במדבר" לעולם תחול בצמידות ובסמיכות לחג השבועות, חג מתן תורתנו. זכורני, ופעם אחת נשאלה שאלה בבית המדרש כהאיי גוונא: האם מקרה הוא שזמן קריאת הפרשה הפותחת בעיקר בסיפור קורותיו של עם ישראל במדבר יחול תדיר בסמיכות לחג המיוחד שהוא זמן מתן תורה? האם קיים קשר גומלין כלשהו בין נתינתה של התורה לעם ישראל דווקא במדבר? וכי לא היה כדאי ואולי אף רצוי היה לחכות עד אשר עם ישראל יגובש ויתגבש כעם ריבוני, איתן, חזק, בעל שלטון עצמי וריבוני ב"ארץ המובטחת" ושם לקבל את התורה?!
ונראה לנו לקבוע שאין זה במקרה סמיכות שני הזמנים. "סמיכות הזמנים" מלמדת על הזיקה, ובעיקר הזיקה הרוחנית שביניהם. עיון בערך המילוני "מדבר" מלמדנו שהמדבר הוא אזור צחיח ושומם, רוחות חמות ויבשות, קרינת שמש חזקה, לחות נמוכה, עננות מועטת, שיעור התאדות גבוה, ובעיקר, כמות משקעים קטנה שאינה מספיקה להתפתחות צמחייה טבעית רציפה ו/או גידולים חקלאיים, כמו גם כמות המים במדבר דלה ביותר. החיים במדבר אינם "צפיחית בדבש". חיי המדבר קשים ולא נוחים. אי לזאת, מעטים הם בני האדם המתגוררים דרך קבע שם. המדבר הוא סמל של חוסר חיות.
לעומת זאת, התורה הקדושה שעליה כבר אמרו חז"ל בכמה דוכתי ש"הייתה אחת משלוש המתנות שהקב"ה נתן לעם ישראל" היא מקור החיות הרוחנית, כמו גם החיות הגשמית. התורה מסמלת את האנטי-תזה לכל מה שנכתב לעיל על אודות המדבר. ונתינתה במדבר, כחודשיים לאחר שעם ישראל יצא ממצרים, מן המקום שמסמל יותר מכל את "השממה והצייה הרוחנית" מוכיחה בעליל את "ראייתו הנצחית והאין סופית" של הקב"ה וכאילו המיזוג שבין המדבר והתורה בא ללמדך: שאין אלה "שני קוים מקבילים שלעולם לא ייפגשו", אלא, אלה הם אומנם שני ניגודים, אבל ניגודים המשלימים זה את זה. ואדרבה! מיזוגם ושילובם יחד, בכפיפה אחת, בהר סיני "הקטן והשפל שבהרים", יכול ללמדנו על דפוסי התנהגות של שפלות, ענווה ועוד.
התורה והמדבר אומנם עומדים "זה כנגד זה", אבל, בבחינת: "זה מול זה". ושניהם: זה וזה "דברי אלוהים חיים". התורה הקדושה היא "התורה של הקוסמוס", של היקום, של התבל, של "עולם ומלואו" והיא היסוד שעליו מושתת העולם, כמאמרם: "אלמלא תורה, לא נתקיימו שמיים וארץ" [פסחים ס"ח:]. כמו-כן, ניתן לקבוע שנתינת התורה במדבר ולא בארץ מוגדרת כמו למשל: ארץ ישראל ו/או כל ארץ אחרת מלמדת בצורה הנחרצת ביותר שהתורה נמצאת בכל מקום, בכל זמן נתון ולכל אדם. היא אינה מוגבלת ומתוחמת במקום מוגדר ולמקום מסויים ובוודאי לא למיגזר אנשים מרקע מסוים, ודו"ק.
תורתנו הקדושה היא במהותה חיות. חיות רוחנית, מטאפיזית אבל גם חיות גופנית, פיזית. ועדות ניצחת לכך הם פסוקי המקרא המספרים שהליכתו של עם ישראל במשך 40 שנה במדבר לא הושפעה כלל וכלל מן התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים שישנם למכביר במדבר, כעדות התורה [דברים ח', ב'-ד']: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך במדבר זה ארבעים שנה... ויאכילך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, זה ארבעים שנה". דווקא במקום של "יובש", של חוסר מים, של חוסר חיות, התורה שנמשלה למים [שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים"] ניתנת לעם ש"עדיין חסר חיות". ודווקא שם, ניכרים בתורתנו הקדושה: אקטואליה, רלוונטיות ו"טריות מתמשכת ונצחית".