ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,
יושב-ראש הכנסת, מר ראובן ריבלין,
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש,
הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר
שרים,
יושבת-ראש האופוזיציה, הגברת ציפי לבני,
חברי כנסת,
ראש המטה הכללי, רב אלוף גבי אשכנזי,
מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דודי כהן,
ראש עיריית ירושלים, מר ניר ברקת,
משפחות יקרות,
קהל נכבד,
גודלה של ירושלים אינו בגיאוגרפיה שלה, אלא בהיסטוריה שלה. גיאוגרפית אין לירושלים ייחוד, אין בה נהר, אין לה שפת ים וְהֶהָרים שסביב לה אינם נישאים. אבל אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית.
ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מִיִישוב בַּפּריפריה, למוקד השראה עולמי.
אוירָהּ הצלול של ירושלים מזרים, דורות אחרי דורות, חמצן נבואי סביבה. וגם במלאת לה שלושת אלפים שנים, אנו נושאים את עינינו לשנה הבאה, הכתובת היא שוב ירושלים.
עיר דוד. קריית הצדק של ישעיהו, כס המלכות של ירמיהו. עיר שְעָבָרָה עשיר מְכּל הֶעָרים. וְהַמֶצָפָה ללא הרף לעתיד חדש. עתיד של שלום.
גִבְעוֹתֶיה היו לשֶכֶם שנשא את ייחודו של העם היהודי, וצמחו עליה הנפלאים שבַּחזונות אדם. בְשֹורת השוויון האמיתי בין כל יְלוּדֵי אישה, שנבראו בצַלמו של השם.
ירושלים היא עיר קדושה בעֶיְנֵי מחצית מן האנושות. מבחינה דתית היא פתוחה לכל המאמינים, וְריבונותה הרוחנית נתונה לְחַסְדֵי האל.
ירושלים הייתה ונותרה בירתה של ישראל. לישראל מעולם לא הייתה בירה אחרת, וִירושלים מעולם לא הייתה בירתו של עם אחר.
סביב ירושלים התנהלו קרבות מָרים יותר משהתנהלו סביב כל עיר אחרת בעולם. היא קסמה לשליטים שרצו לשלוט בה או ממנה, היא משכה עמים שניסו לְהַכניעה לשרותם. לגיונות חָנו על חומותיה, והעם היהודי היה צריך להגן שוב ושוב על רוחה ועל מבואותיה. ירושלים ידעה חורבן ונותרה תקוותו הלא כבויה של העם היהודי, שנשבע שלא אשכחך ירושלים.
כשירושלים הייתה בידיים לא יהודיות, היהודים לא הורשו להתפלל במקומות הקדושים. ואילו תחת שלטון יהודי, היא פתוחה לכל הדתות. לכל התפילות. אפשר לשמוע בה תקיעת שופר, קריאת מואזין, וּמיסה נוצרית, ללא צנזורה. ללא הפרעה.
המציאות שלה טובה לאין ערוֹך מֵהתדמית שמנסים להדביק לה.
במלחמת השחרור, ירושלים הַעתיקה, נשמטה מֵהמפה שלנו. ורק במלחמת ששת הימים, כאשר נאצר פנה למלחמה והקים מפקדה משותפת, רק אז הועמד גורלה למבחן מחדש.
ממשלת אשכול עשתה ככל יכולתה למנוע מלחמה. אשכול פנה לירדן וּביקש ממנה להימנע מלתקוף את ירושלים: "אל תתערבו נגדנו ולא נתערב נגדכם". ירדן סירבה. והיא טענה שהיא מחויבת להוראות של המפקדה הצבאית המשותפת.
תותָחיה פתחו באש על ירושלים.
הקרב על ירושלים היה היסטורי, לא פחות מצבאי. כאילו כל חייל שלנו נשא לא רק תחמושת אלא את החוּמש, את מורַשתה של ישראל.
הקרב על גבעת התחמושת היה מן הקשים שידעה ישראל. הגבעה הזאת רַוותה את המיטב שבדם בנינו, ולבסוף הצנחנים השתלטו עליה בהסתערות לילית נועזת, בפיקודו של מוטה גור. הדם שנשפך בִּירושלים, היה דמם של החיילים, אבל גם דמו של העם היהודי הזורם בעוֹרְקֵי קיומנו. בקרב הקשה הזה, שהתחולל כאן בלילה, בין חמישה לשישה ביוני, בַּאשמורת התיכונה והאחרונה של הלילה, גברו הצנחנים, וִירושלים ניצלה.
מראות האש הנוראה שהתלקחה במוצב הסַלְעִי והמבוצר הזה, נמשכו עד אשר הִפציע אור ראשון והֵאיר אדמה עָשֵּנָה ודוממת. בתעלות וּבבּונקרים נפלו ונַדָמוּ גְדוֹלי לוחַמי ישראל. לצדם היו חיילים ירדנים שנהרגו בקרב העיקש הזה, שהיה אפשר למונעו. כל לוחם שלנו עשה מאמץ יוצא דופן, כדי לצאת ממנוֹ כשידנו על העליונה. וההולכים בָּראש, נפלו ראשונים.
אני יודע, הורים, אלמנות, אחים, יתומים - את עומק הכאב בביתכם בנפול כל אחד הלוחמים. זהו כאב שאי-אפשר לשכְּכו ולהרגיעו. אבל כאן, על גבעה נוראת הוד זוֹ, צריך לומר שכּגודל הכאב כן גודל ההישג. הבנים שנפלו, הִצילו את היקר ביותר בתולדותינו, את ירושלים.
כאשר פורסם המברק של מוטה: "ירושלים בידנו", רטט ליבו של העם כולו יחד. וכל נפש התרגשה עד דמעות. וכאשר משה דיין הִכריז: "שבנו אל הקדושים שבִּמקומותינו, על-מנת שלא להיפרד מֵהם שוב לעולם", נראו הצנחנים כמו המכבים.
כי הם לחַמו באותה גבורה, וּבשם אותה מורשת, וּלמען אותו חזון: להיות עם חופשי. לחיות בשלום. לקיים מדינת צדק. לכבות את האש, וּלהדליק את האור. אור בתוכנו. אור לַגויים.
העם כולו מֵבכּה איתכם, משפחות השכול, את זכר הבנים הנפלאים שנפלו בקרב הזה. ומצדיע לִגבורתם. ומצדיע להורים שהֵביאו לעם בנים כאלה. לַמשפחות שהֵקימו דור נהדר כזה. היָגון גדול. גם התקווה לא אבדה. ואפשר לומר בִּשפתו של ישעיהו: "נחמו נחמו עמי".
כאן חוּדש ערכּו של הר ציון, ומְצִיוֹן שוב תֵצא תורה. אמונה. ביטחון. שלום לקרוב וְלַרחוק כְּאֶחד.
הנופלים זיכו אותנו בחיים חדשים. וְהֶחיוּ חזון עתיק. עלינו להיות ראויים למורַשתם.
בִּמגילות קוּמְרָאן מתגלה שיר אהבה לירושלים:
" אזכירך לִברכה ציון
בכל מודי אני אהבתיך
ברוך לעולמים זִכרך
גדולה תקוותך ציון ושלום
ותוחלת ישועתך לבוא
דור ודור ידוּרו בך"
יהי זכרם ברוך.
