כל מי שייכנס לבלוג של העיתונאי רביב דרוקר ייתקל בציטוט של גראוצ'ו לאמור: "אלה הם העקרונות שלי, ואם זה לא מוצא חן בעיניך - יש לי אחרים". הציטוט הזה מכיל בתוכו בוז כלפי אותם אנשים שמחזיקים במערכת עקרונות רזרבית, ולחץ קטן גורם להם להחליף מסרים או עקרונות, משל היו גרביים.
השמאל מחזיק עקרונות מדיניים רזרביים. בצמידות ל"יום ירושלים" עולה הויכוח בעד או נגד חלוקת העיר. הויכוח הזה בין יהודים, חדש יחסית. פעם היה קונצנזוס על "ירושלים השלמה". "עלילת דם!", זוכרים? זאת הייתה התגובה של שמעון פרס ובכירי העבודה לסיסמת הבחירות של הליכוד מ-96': "פרס יחלק את ירושלים". תגובה מוצקה המסגירה זעם אינסופי בגין סיסמא שאין שקרית ממנה. לא רק פרס - גם אהוד ברק, גם חיים רמון וגם יוסי ביילין חשבו שהסיסמא הזאת היא עלילה שפלה. מה קרה?
הראשון לשבור את הקונצנזוס היה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. בפסגת קמפ-דייויד (יולי 2000) הוא הניח על שולחנו של ערפאת הצעה מדינית שכמעט עילפה את יוסי ביילין, הכוללת חלוקת העיר. ערפאת סימן v ו... דחה את ההצעה.
אחרי שוויתרו על אחדות העיר, יצאו בקמפיין לפיו כל מי שתומך בירושלים המאוחדת, הוא "ימין קיצוני". עד כדי כך, שבניגוד למצופה, השמאל החילוני בירושלים, שהיה אמור להצביע לניר ברקת, הדיר את רגליו מהקלפי, או שהצביע לאחד מהמועמדים הדתיים. שכחו את שבועתם לעיר.
אילו היה מדובר בנתניהו, היו נברני השמאל בתקשורת רובצים בארכיון – "בוידעם" אליבא דבני בגין - ומחפשים מסרים הפוכים שהשמיע בעבר, רק כדי לרסק את אמינותו. גם לי יש ארכיון, וגם אני נהנה לנבור. קבלו שלושה ציטוטים (מתוך הרבה) שבוגדי השמאל בירושלים, לא היו רוצים שערוצי הטלוויזיה ישדרו.
הראשון, אהוד ברק: "ירושלים היא הלב של העם היהודי, ירושלים היא הלב של ההיסטוריה היהודית, ירושלים היא הלב של מדינת ישראל, ולב לא מחלקים - לב מחזקים" [מבט, ערוץ 1, 30.3.99].
השני, השר לענייני ירושלים בממשלת ברק, חיים רמון. בתוכנית 'פגוש את העיתונות', בתשובה לשאלת העיתונאי גיא זוהר: "האם תהיה מוכן להתפשר על ירושלים במסגרת הסדר קבע?", השיב השר: "העמדה של ראש הממשלה אהוד ברק, של ממשלת ישראל, ושל 'ישראל אחת' היא ברורה: ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, נקודה". שאלה: "לא מתפשרים?? תשובה: לא מתפשרים" [ערוץ 2, יוני 99].
הכי קשוח, לא תאמינו, יוסי ביילין. בתוכנית "שיחת ועידה" עם ניסים משעל היה ויכוח סוער בין אחמד טיבי, ששימש כיועצו של ערפאת, לבין יוסי ביילין שלנו. שימו לב - טיבי לביילין: "תפסיק עם השטות הזאת שאבו-דיס תהיה בירת הפלשתינים. אין ילד פלשתיני אחד שיסכים לזה". ביילין בציניות: "חלמתי חלום - מה לעשות"? טיבי: "רק אם היהודים יסכימו שאבו-גוש תהיה בירת ישראל, רק אז נסכים שאבו-דיס תהיה בירת פלשתין". ביילין בכעס: "הקו האדום שלי הוא הכרה פלשתינית שירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל. אם לא, מבחינתי - אין הסכם"! טיבי: "המחיר הוא הכרה ישראלית במזרח ירושלים כבירת הפלשתינים". ביילין: "המחיר הזה לא ישולם. לא הליכוד ולא אני מוכנים למחיר הזה" [הערוץ הראשון, 26.2.97].
ביילין יודע מה שכל שמאלני שנשבע לירושלים יודע: התקשורת הישראלית לא תביך אותו ותשדר נון-סטופ את נדריו לירושלים השלמה. זאת הסיבה שהוא, כמו מיסיונר, עובר מאולפן לאולפן כדי להפיץ את משנתו המדינית. בסיכום ביניים ניתן לומר שבגידת השמאל בירושלים, כמו תאוות העקירה, הוכחה כדרך שמובילה לגיהינום, למרות הכוונות הטובות...
