לאן נעלם חג השבועות?

לאן נעלם החג? פרסום חוצות בתל אביב הזמין את תושבי העיר ל"מן הכפר אל העיר, הבאנו ביכורים". היכן? שדרות בן-גוריון; מתי? יום חמישי, 28 במאי. אף מילה לא הסבירה את הסיבה לאירוע ולמועדו. למה ביכורים? מדוע דווקא ב-28 במאי, ומה המיוחד דווקא בתאריך זה? התופעה איננה חדשה או יחידה. היא חוזרת על עצמה, וככל הנראה מייצגת מגמה של התעלמות מהלוח העברי, דווקא ובמיוחד בעיר העברית הראשונה (?!). באופן דומה מוזמנים תושבי העיר לשיר בכיכר בתאריך כלשהו באפריל, בלי לציין שמדובר בערב יום הזיכרון, כלומר בערב ד' באייר, הקודם ליום העצמאות. כך גם הקפות שניות המתקיימות בעיר מדי שנה, אי-שם בספטמבר/אוקטובר, אך לא במוצאי כ"ב בתשרי, מוצאי שמחת תורה. אין פסול בשימוש בלוח הנוצרי, אבל בנוסף, ולא במקום, הלוח העברי, ואין אדם חייב להיות דתי לשם כך. על אף תהליך ההתרחקות וההתכחשות, חגי ישראל ואירועים ממלכתיים ואישיים מצוינים ונחגגים לפי הלוח העברי, והתעלמות ממנו מייצגת תלישות. העלמת חג השבועות בפרסום הנ"ל הופכת את האירוע לבלתי מובן ומנותק מן ההקשר. לאן נעלם השיר? לפני שמונים שנה בדיוק, בשנת תרפ"ט-1929, נכתב השיר שליווה את חג השבועות במשך עשרות שנים. כתב אותו לוין קיפניס, והלחין - ידידיה אדמון. מדובר בשיר "סלינו על כתפינו", שעליו גדלו דורות של ילדים ומבוגרים. בכל אירוע של החג שרו את השיר. כל תוכנית רדיו בחג השבועות כללה שיר ידוע זה. בשנים האחרונות השיר אינו משודר כמעט ברדיו. המילה כמעט נכתבה רק מטעמי זהירות ודיוק: אולי הושמע השיר פעם אחת ב-3 לפנות בוקר... נשאלת השאלה: מדוע? מה גרם לגניזתו לכאורה של השיר הידוע של חג הביכורים. הסבר אפשרי: מקור הבאת הביכורים. לוין קיפניס כתב את השיר 19 שנים לפני קום המדינה, ומנה בשירו את חבלי ארץ ישראל מהם הובאו הביכורים: "...מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים, מיהודה ומשומרון, מן העמק והגליל..., מגולן, מבשן, מן הנגב והירדן...". שמותיהם של כל האזורים הללו הם שמות גיאוגרפיים-היסטוריים שהיו שגורים בפינו אלפי שנים, והם חסרי משמעות פוליטית. השיר משמיע את זמרת עולי הרגל שהביאו ביכורים לירושלים מכל קצות הארץ. במשך 19 השנים שבין חיבור השיר לקום המדינה ובמשך 19 השנים הראשונות של מדינת ישראל היה מדובר בשיר המאפיין את החג. אבל, בתשכ"ז-1967, 19 שנים אחרי קום המדינה, נפל דבר: בעקבות מלחמת ששת הימים השמות הוותיקים והבלתי-פוליטיים נגנזו, ובמקומם הוכנסו לשיח הציבורי שמות שמשמעותם פוליטית ושהמסר הכלול בהם הוא ארעיות: "שטחים", "הגדה המערבית". אפילו איש שמאל המוכן לוותר ("להחזיר") על לב המולדת אינו אמור להתנכר לשמותיהם הגיאוגרפיים-היסטוריים של אזורים אלה. שידורי הרדיו בחג השבועות כללו אינסוף שירים עבריים יפים, ורק לא השיר "סלינו על כתפינו". כאמור, השיר נכתב לפני קום המדינה, לפני היות "קו ירוק" ובוודאי לפני שהיו "שטחים", "גדה מערבית", ו"כיבוש". רבים מאתנו שרו אותו כילדים בשנות החמישים והששים של המאה העשרים. השיר איננו פוליטי. ההתנכרות אליו היא פוליטית. בפגישות עם ראשי רשות השידור לדורותיהם מחיתי על אי-השמעת השיר. הם זעו ונעו בכורסאותיהם באי-נוחות, הכחישו קיומה של מדיניות כזו, והבטיחו לבדוק. חלקם כבר פרשו לעולם שכולו טוב; חלקם עדיין בודקים... אין זה מפריע לרדיו "הממלכתי" להשמיע בחג הפסח שוב ושוב את גרסתה המעוותת של חווה אלברשטיין לשיר חד גדיא, שיר מסורתי עתיק יומין, שזכה לעיוות פוליטי מכוער: "...הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף/ הייתי כבר יונה והייתי צבי/ היום איני יודעת מי אני...". מי שרואה בלב ארצו "שטחים" ומתנכר לשורשיו, ממילא אינו יודע מי הוא/היא. הסכנה הגדולה לישראל היא ההתכחשות לשורשים, לשפה וללוח, ולמחוזות הארץ מימים ימימה. לא סביר שקיימת מדיניות רשמית באמצעי התקשורת בעניין המותר והאסור להשמעה בשידורים ה"ממלכתיים". אבל, קיימת כנראה "רוח המפקד" המכתיבה קו פוליטי מסוים, המוצג כ"נאור". משטרת המחשבות של "הנאורים" בעיני עצמם מנסה כנראה להשליט את המסר שלה גם באמצעות השמעה ואי-השמעה של שירים מסוימים: ככה ייעשה לשיר אשר התקשורת חפצה ביקרו, או שאינה חפצה ביקרו.