משטר החושך של הטאליבן באפגניסטן אטם בשעתו את שעריו בפני העולם החיצון, ורק בפני מתי מעט נפתח חרך הצצה אל המדינה שהפנתה עורף לכל סממן של ציוויליזציה. לבד מאירוח ה-VIP לו זכו אוסאמה בן-לאדן וחבר מרעיו, מטעמים מובנים, מפתיע להיווכח כי דווקא שליחו של יאסר ערפאת, שגריר אש"ף בפקיסטן, אחמד עבדל רזאק, פקד את ארמונו של השייח' מולא עומר בעיר קנדהר במספר הזדמנויות. זמן לא רב אחר כך זועזע העולם לנוכח פיגועי הטרור הגדולים בהיסטוריה ב-11 בספטמבר 2001. מאז אירוע מכונן זה, מקפיד ארגון אל-קאעידה ליצור זיקה פומבית בין שרשרת פיגועי הראווה שביצע, לבין "גורלו של העם הפלשתיני", רוצה לומר, כל עוד "נמשך הכיבוש" ימשיך לרחף איום טרור מהותי מעל ראשו של העולם החופשי. מסר זה נועד לחלחל לתודעתה של דעת הקהל המערבית ולהניע תהליך של הוקעת ישראל עד כדי יצירת סימן שאלה באשר לתוחלת קיומה.
התפנית הקוטבית המסתמנת במדיניות האמריקנית כלפי ישראל, פרי תשומותיו של הנשיא ברק אובמה, מייצגת אולי את קצה הקרחון של הפנמת ה"מסר" לפיו ישראל היא מקור הצרות של העולם החופשי; וכאשר בנשיא ארה"ב עסקינן, הרי שאין זה עניין של מה בכך. זאת אף זאת, דומה כי מעטים נתנו דעתם להחלטה מנהלתית לכאורה שקיבל הנשיא אובמה (אפריל 2009) וביסודה סגירת המחלקה למדיניות ציבורית בפנטגון, גוף שהיה אחראי לתכנון וביצוע של מבצעי לוחמה פסיכולוגית ותעמולה שנועדו לגבות מהלכים מדיניים אמריקניים. היה זה מהלך נוסף של ממשל אובמה לסלק שרידים "שנויים במחלוקת" מתקופת ממשלו של הנשיא היוצא ג'ורג' בוש.
"בעל בית" חדש בארה"ב
מהלך זה טומן בחובו משמעויות החורגות מעבר לסיווג העניין בקטגוריה של רפורמה גרידא, אחת מיני רבות שמחוללים אנשיו של אובמה, וניתן לייחס לו הקשרים שאינם מקריים, הן בהתייחס לעיתוי והן בנוגע למהות, בפרט כאשר אחת הזירות המרכזיות שהייתה יעד לפעילות הממוקדת של המחלקה הנ"ל בפנטגון, הייתה הזירה האירנית. הגם שמקורבי הנשיא האמריקני ניסו לשווק את הגזירה כאימוץ מדיניות חוץ "סטרילית", כזו המתנערת משיטות השפעה לעומתיות ומעדיפה את ההידברות, גם עם הרדיקאליות שבמדינות, הרי שנהיר שכוונת הממשל הייתה "לקרוץ" לעולם הערבי והאיסלאמי כי יש "בעל בית" חדש בוושינגטון.
הורדת פרופיל מבצעי המודיעין נגד אירן דווקא ערב הבחירות הרות-הגורל לנשיאות (15 יוני 2009), עשויה להתפרש גם כמסר לפיו ממשל אובמה נוטה להעדיף מציאות שבה ימשיך מחמוד אחמדינג'אד לכהן כנשיא אירן, זאת כנדבך אפשרי בעיבוי הלחץ העקיף על ישראל. יודגש כי בעבר לא בחלו האמריקנים במגוון פעולות ומבצעים שתכליתם הייתה להניע תהליכים שיובילו לחילופי משטר במדינות המקוטלגות כמרכיב ב"ציר הרשע". ידוע כי לרשות קהילת המודיעין האמריקנית יכולות השפעה בלתי נדלות, החל בתחנות רדיו וטלוויזיה רבות-עוצמה וכלה בסוכני השפעה הנטועים בקהילות הנגישות לציבורי בוחרים העשויים להשפיע על הלכי רוח ומגמות באירן כמו גם במדינות אחרות. למותר לציין כי אם זהו מצב הדברים הרי שאפשר שהאמריקנים נתפסים שוב לוקים בסוג של "בורות" באשר לקריאת המפה במזה"ת, ומחמיצים הזדמנות היסטורית לאפשר את חיזוק בסיס הכוח הרפורמיסטי באירן. דווקא עתה, כאשר מערכת הבחירות לנשיאות אירן מציפה מעל לפני השטח ביטויי הסתייגות בוטים למדי מצביון הניהול של אחמדינג'אד, וניכר מסר במגמה פייסנית מצד מתחריו של הנשיא הנוכחי, התבקשה "הסרת כפפות" מצד המערב ובעיקר מצידה של וושינגטון, כדי "לסייע" בעיצוב מחדש של פני המשטר בטהרן.
אדישות בצד הישראלי
ההתייחסות כלפי אירן אינה מסתכמת אך ורק בסוגייה הגרעינית, אלא שומה שתכוון גם לתהליכים אחרים, כאלה העשויים להניח תשתית לעיצוב דיאלוג ראוי עם הנהגה אירנית רציונאלית יותר, גם בהקשר למציאת פתרון מקובל לנושא הבלתי קונבנצינלי. מקבץ התבטאויות של המועמדים לנשיאות, גם אם נאמרו כחלק מתעמולת הבחירות, מרמזות על הצורך בשינוי הטון בהתנהלות האירנית מול המערב במו"מ ליישוב המחלוקת בעניין העשרת האורניום באירן. מכל מקום, הגם שמבנה המשטר בטהרן מעניק למנהיג הרוחני, חמינאי, סמכויות-על, בעוד הנשיא ממלא תפקיד ביצועי, הרי שכהונתו של אחמדינג'אד המחישה כלפי עם ועולם כי תדמיתה הנוכחית של אירן עוצבה על-פי מידותיו של הנשיא הנוכחי.
התמיהה כלפי המגמות המסתמנות במדיניות האמריקנית בהקשר האירני מצטרפת למהלך תמוה לא פחות, שזכה לאזכור שולי מדי בעיתון הארץ (22.5.09), בדבר החלטת משרד הביטחון לסגור את היחידה לענייני אירן שבראשה עמד אורי לובראני. עצם ההחלטה ועיתויה, ובפרט שלוות הנפש על סף האדישות שבעקבותיה, יש בהן כדי לשקף חשיבה מעוותת גם בצד הישראלי, בהינתן התעצמות המסרים המונחלים לציבור בדבר האיום הקיומי ההולך ומתרגש עלינו. ראוי להדגיש כי אורי לובראני נחשב למומחה מספר 1 לנושא האירני בישראל ואולי בקהילות המודיעין בעולם כולו. בתור שכזה, לא חדל מלהאמין כי משטר האייטולות בטהרן יגיע לקיצו כתולדה של תהליכים פנים-אירניים ולפיכך, מן הדין שהעולם המערבי יסייע לדרבון תהליכים רפורמיסטיים במדינה זו.
שוב... הסתה מהארץ
נראה כי רק מהפך של הרגע האחרון בחזית הפנימית באירן יוכל להוביל לנפילתו של אחמדינג'אד ולמגמת שינוי פני המשטר בטהרן; לפי שעה מסתמנת מגמת המשכיות לגווארדיה הנשיאותית הנוכחית. נסיבות אלה אך מחזקות את הידוע זה מכבר כי גישה "סטרילית" כלפי משטרים סוררים, סופה כי תאריך את תוחלתם, בעוד סביר כי מתקיים קונצנזוס באשר למידת ההצדקה של התערבות חיצונית שתכליתה עידוד תהליכים דמוקרטיים במדינות דוגמת אירן. ממשל אובמה מצטייר ככזה המאמץ תיאוריות על סף "ניתוק מהמציאות" בהקשר לגישתו כלפי המזה"ת, זאת כאשר המקרה האירני יש בו כדי לייצג נאמנה את הסיכונים העלולים לנבוע מכך, במידה רבה בהיבט ההשלכות כלפי ישראל. המשוואה ה"פופוליסטית" שמקורה בבית הלבן, "ההתנחלויות תמורת הגרעין האירני", אף אם אינה זוכה לצביון רשמי, משדרת מסר בעייתי ביותר באשר למגמה השלטת כיום בממשל אובמה.
בשולי הדברים יש לתת את הדעת גם להתנהלות הבעייתית של חלק מהתקשורת הישראלית בעיתוי זה, ובפרט סממני הקמפיין המתוזמר שמוביל עיתון הארץ אשר מטיף ל"צייתנות" ישראלית לתכתיבי המדיניות של הממשל האמריקני. ניכר כי אין המדובר בגחמה של העיתון, אולם גם אם נאמץ ראיות מקילות בסוגייה זו, הרי שסביר כי ב"סביבת העבודה" של הנשיא אובמה רווים נחת מהנגישות הקלה למידע איכותי ולמה שמתואר כהלכי רוח מובילים בציבור הישראלי, דהיינו - הצדקת המדיניות האמריקנית בהקשר להתנחלויות בגדה המערבית. מכאן עשויה לנבוע הערכה אמריקנית נמרצת כי יהיה זה נכון לעבות לחצים על ישראל עד כדי הכרעתה של ממשלת נתניהו.
