המושג אכיפת החוק הוא תולדה של הסכמה בין בני אדם. ישנם גורמי ממשל במדינה, וגורמי ארגון בתאגידים, שעוסקים בקביעת חוקים ותקנות ולצידם נוסדו גורמי אכיפה שתפקידם כפול: לוודא ביצוע וליצור תהליך של התראה ועונש למי שלא מבצע את הנדרש בחוק.
המונח אכיפת חוק, או דרישות שנקבעו על-ידי הגורם המוסמך או הגורם החזק, יכולות לחול בארגון או בתאגיד, בקהילה במדינה, במדינה כולה, ואפילו בעולם הגלובלי. העיקרון הוא שכל פעולה שאדם או גוף או מדינה עושים עלול להשפיע על אדם או גוף או מדינה אחרים. ברגע שההשפעה יוצרת הפרעה גדולה מדי, נדרשת ההתערבות של הגורם המוסמך או החזק למציאת פתרון מוסכם.
ואולם, סוד ידוע לכל, הוא שאכיפה מבוססת על הסכמה של בני האדם במדינה או בארגון לקבל את הוראות החוק ולציית להן. אם מספר גדול של אנשים יחליטו, מסיבות שונות, כי החוק איננו הגיוני בעיניהם ולא יצייתו לו, יעמדו כוחות האכיפה בחוסר אונים מולם, והוראות החוק יהפכו ל"אות מתה" בספר החוקים או בספר ההוראות של הארגון.
עיקר האכיפה מבוסס על התאמת החוק לסוג של פשרה בה הפרת החוק תגרום לנזק רב מדי ליתר האזרחים מול דרישת החוק, שתהיה רציונאלית ולא תדרוש דרישות שלא ניתן לעמוד בהן. מסיבה זו נדרש גם לעדכן מדי פעם את החוק על-מנת שלא ידרוש מהמצייתים לו דרישה שהייתה אקטואלית בעבר וכעת - חשיבותה פחתה.
מי שאינו מעדכן את חוקיו ונהליו ימצא עצמו תוך פרק זמן לא ארוך עם קובץ תקנות וחוקים שאינם תואמים למציאות ולכן מרבים לא לציית להם. מאידך-גיסא, אכיפת החוק תלויה בערנות גורמי האכיפה, ביכולתם להראות לציבור שהאכיפה נעשית ולכן לא כדאי להמרות את החוק, ובנחישות שהם מגלים בביצוע האכיפה.
ולכן, ברור לכולנו שאם תנאים אלה לא מתמלאים - אין אכיפה ואין חוק וסדר לכל, אלא נוצר משטר של חוסר מתאם בין המצייתים לחוק ובין אלה שאינם מצייתים לו ומציגים זאת בפומבי ללא יכולת תגובה פרקטית של השלטונות.
נמחיש את הדברים בשני אירועים אקטואליים:
1.
תופעות אצל אנשים - עול המס במדינת ישראל גבוה. אנשים נדרשים לשלם מיסים ישירים בסכומים ניכרים עבור הכנסתם משכר ועבודה או מפרסים, ממתנות או מירושות, וממיסים עקיפים בסכומים ניכרים בבואם לקנות מוצרים (מס קנייה, מע"מ ואגרות שונות).
חלק מהסכומים מייקר את העלויות ואנשים רבים מתחמקים מתשלום המס או האגרה. דוגמאות: למרות שמע"מ חל על כל המוצרים, התמסד מנהג בישראל שאין משלמים מע"מ על פירות וירקות. מדוע יש מע"מ על מוצרי יסוד אחרים ואין על פירות וירקות? הפיתרון נמצא בהתנגדות המקורית של שווקים עממיים לשלם מס זה, אז "ויתרו" להם.
דוגמה נפוצה אחרת, היא הנטייה של רבים לא לשלם את אגרת הטלוויזיה. ואם נעבור למנהג מסיבי אחר, היא נטייתם של רבים לשלם עבור שירותים שהם מקבלים ברמת הפרט - במזומן. המושג "תשלום במזומן" בישראל פירושו בדרך כלל חמיקה מתשלום מס. בין חובבי התשלום במזומן תוכלו למצוא (לא באופן גורף): עוזרות בית, גננות, מורה פרטי, רופא עבור שירות פרטי, ושורה ארוכה של בעלי מקצועות חופשיים. חלקם, יציע את התשלום במזומן מראש, ועם אחרים תוכל להגיע להסכמה ללא מאמץ. הקונה הממוצע הרי לא יתווכח עם המוכר במטרה לייקר את הרכישה בגובה המס.
בתמצית, הסוד הידוע הוא, שאילו שיעור המס היה נמוך יותר והאכיפה נחושה יותר, היו רבים יותר משלמים. בדיקה כלכלית הייתה מגלה ששווה להעסיק אוכפי חוק עם עלויות מוגדרות כדי לקבל הכנסות מס גבוהות יותר, בהרבה.
אם זה כל כך ידוע, למה לא מבצעים זאת? התשובה פשוטה. אכיפה נחושה מביאה לתגובות לא סימפטיות. הרטינה נגד השלטון גוברת. עדיף לשלטון לעיתים לא לזעזע את הציבור הרחב. הוא מוותר. האם גיליתי לכם את אמריקה?
2.
תופעות אצל קבוצות - נלך מן הפרט אל הכלל. ישנם אנשים שבאופן קבוע משלמים מעט מיסים. לשלטונות יש נטייה לא להעיק עליהם. לאנשים אלה, ללא קשר למצבם הפיננסי, יש תמיד "זנב ארוך" של חובות, אך לא נוקטים נגדם באמצעי אכיפה. זה לא משום שהם "חברים של..." אלא משום שהם הרגילו את הממסד שהם "לא חברותיים". הם מתפרעים, מתישים את המערכת. אז מוותרים להם. מפתיע? זוהי המחשה כיצד עדיף לגבות "מתחת לפנס" במקום אצל כולם.
נעבור למגזרים. כולנו יודעים שישנם שכונות וערים ואזורים שאכיפת החוק בהם נעצרת בפתח. לעיתים זו שכונה עבריינית, לעיתים במגזר המיעוטים, לעיתים במגזר החרדי. במקומות אלה נפוצה תופעת התשלום במזומן. כל פעילות ממסדית לאכיפת החוק במגזר כזה הופכת למבצע משטרתי עתיר משאבים. התוצאה: מוותרים להם ברוב ימות השנה. האם גיליתי לכם את אמריקה?
וכעת נעבור לאמריקה, למישור הגלובלי. גם על פני הגלובוס ישנן כמה שכונות, מדינות סוררות. הן לא מצייתות לסדר העולמי שאותו קובע בדרך כלל הממסד העולמי או הגורם החזק, כעת, ארצות הברית. כל ניסיון לאכוף את החוק דורש משאבים עצומים, כולל התערבות כוחנית, ולכן מוותרים להן. הוויתור הוא כמובן באי-נקיטת אמצעים מעשיים. בהצהרות ואזהרות ודיבורים - כולנו משופעים.
המדינות הסוררות דומות לילדים. הן תמיד רוצות את מה שאין להן וכשהן חשות כי "הגורם החזק" מגלה סימני חולשה, הן מתחילות להתפרע. יותר ויותר.
השנתיים האחרונות של הנשיא בוש הראו סימני חולשה ואילו הנשיא הנוכחי, ברק אובמה, נמצא אצלן בתקופת מבחן. הם מנסים את נחישותו.
דוגמאות אקטואליות נוכל לראות בצפון קוריאה ובאירן. שתיהן מצפצפות על הגורם החזק וגם על מי שנחשב ל"גורם חזק משני" כמו סין ורוסיה.
הסוד הידוע לכל, הוא שלאחר שהממסד העולמי והגורם החזק גמרו לאיים בדיבורים והצהרות על שתי הסוררות, בפועל - אין הרבה מה לעשות. או למען הדיוק, חוששים מהתערבות כוחנית, צבאית. גם סנקציות למיניהן הוכחו כלא נחושות דיין כדי להשפיע. אם כך המסקנה היא שמי שמאיים בסגנונו של הביריון השכונתי, זה שמתפרע אם לא נותנים לו את מבוקשו, בסופו של דבר לא נענש. להפך, הוא יקבל סיוע מימוני מהמדינות החוששות ממנו. מימון שניתן לקרוא לו בשם ידוע יותר: דמי לא יחרץ. פרוטקשן. אם תשלמו הוא יואיל אולי לחייך אליכם ברחוב. ולדרוש תוך זמן קצר: עוד.
התגובה הכוחנית, המלחמתית, תבוא רק לאחר שהמדינה הסוררת תשגה ותעשה את הצעד המיותר, הבלתי נסלח. לדוגמא, תתקוף את אחת משכנותיה. כך קרה גם למדינות אירופה בשנות ה-30 כשניסו לפייס את הביריון השכונתי דאז: היטלר.
האם אתם מופתעים? גיליתי לכם את אמריקה? מצטער על התסכול. ככה זה.
