הנאום בקהיר ממשיך, ומדגים ביתר שאת, את גישתו הבסיסית של הנשיא ברק אובמה כלפי הזירה הבינלאומית. בנאומים קודמים - במיוחד בנאומיו באירופה, באמריקה הלטינית ובאנקרה - הנשיא התנצל במפורש או במרומז על טעויותיה של ארצות הברית בעבר, הבטיח הקשבה והתייעצות במקום תכתיבים, והציע להחליף מחלוקות ועימותים על המפריד בשיתוף פעולה לקידום המאחד, הכול ותמיד על בסיס "כבוד ואינטרס הדדיים". אובמה לרוב גם מפרט צעדים פופולריים ש-ארצות הברית תחת הנהגתו נקטה ותנקוט. אין ספק שעצם בחירתו לנשיא, גישתו הבינלאומית והרטוריקה בה הוא משתמש שינו מאד ולחיוב את האווירה הבינלאומית מסביב וכלפי ארצות הברית.
מצד שני, יש להניח שחלק נכבד מהתגובות הנלהבות לנאומיו נובע מכך שהנשיא אינו מדבר על טעויותיהם של מארחיו, וגם אינו מציע - בוודאי שלא דורש - צעדים קונקרטיים מצידם. ככל הנראה אובמה מצפה שמתן השראה ודוגמה ישאו פירות. בינתיים, המאזן שלילי: אירופה התמידה בסירובה לתגבר את הכוח הצבאי באפגניסטאן, רוסיה לא שינתה את התנהלותה במזרח אירופה, צפון קוריאה מסלימה, ואירן לכל הפחות איננה מגיבה בהושטת יד. הממשל הצליח עד כה להוביל ל"שינוי" בסוגיות בהן הוא קיבל את האג'נדה של בר-השיח (רוסיה ו-משא-ומתן על פירוק נשק גרעיני, פתיחות כלפי קובה), או כשמדובר בסוגיות בהן ארצות הברית פועלת למעשה ללא שותפים (עירק, אפגניסטאן-פקיסטן). כאמור, הנאום בקהיר משתלב במגמה זו.
מטרת הנאום הייתה לתרום לשינוי ביחסו של העולם המוסלמי-ערבי כלפי ארצות הברית, יעד ראשון במעלה עבור אובמה. הנאום מהווה המשך ושיא לקו רציף שהחל כבר בנאום ההשבעה, בו "העולם המוסלמי" היה הגורם הבינלאומי היחיד אותו הזכיר הנשיא החדש, ולו הציע "דרך חדשה קדימה המבוססת על אינטרס וכבוד הדדיים" (ניסוח שחזר בקהיר). כזכור, הראיון התקשורתי הראשון של הנשיא הוענק לרשת אל-ערביה, והנאום בפרלמנט באנקרה אף הוא חלק מקו זה.
ואכן במסר המרכזי של הנאום בקהיר, מבחינת תוכן, לא היה חדש. אובמה דיבר על החלפת המתיחות והחשדות והמחלוקות והסטריאוטיפים ב"התחלה חדשה"; רמז להתייחסות שלילית של המערב לעולם המוסלמי-ערבי במהלך המאה העשרים (קולוניאליזם, המלחמה הקרה); ציין את חלקם של מוסלמים ב-ארה"ב; חזר שוב על כך של-ארה"ב אין מלחמה עם האיסלאם אלא רק עם קבוצות מיעוט קיצוניות ואלימות (ללא שימוש במושג "טרוריסטים" שאינו אהוד על המוסלמים); והביע כבוד והערכה הן לדת המוסלמית והן לתרומתו של העולם המוסלמי לאנושות. חלק זה של הנאום, משובץ בפסוקי קוראן, וכולו אומר פוליטקלי-קורקט, הצליח ללא ספק בשידור מסר של פתיחות וחיפוש קירבה. למרות שמבחינת תוכן לא היה חדש בנאום (לא ביחס לדברי אובמה קודמים ואף לא ביחס למסרים שהביע קודמו השנוא), חשיבותו נעוצה בנסיבות: נשיא ארה"ב נוסע למרחקים ומשקיע מאמץ רב בחיזור אחרי העולם המוסלמי-ערבי. יש בכך חשיבות רבה.
בחלק השני של הנאום התייחס הנשיא למספר סוגיות מדיניות. שוב, לא היה חדש בדבריו לגבי עירק ואפגניסטאן-פקיסטן, בהם הבטיח להיאבק בארגונים האלימים (לא "הטרוריסטים"),ולסייע למדינות להיבנות. בניגוד לרושם שאולי נוצר בישראל, רק כ-15% מהנאום הוקדש לסכסוך באזורנו. גם בחלק זה לא היה חדש מבחינת תוכן, כולל לא בניסוח הנחרץ ביחס להתנחלויות ולנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". למרות המקום וקהל היעד ומטרת הנאום, הנשיא הזכיר את הקשר "שלא ינתק" בין ארה"ב לישראל, את השואה ומכחישיה (אבל לא את האנטישמיות המוסלמית-ערבית), ואת זכותה של ישראל לביטחון. מצד שני השתמש הנשיא בניסוחים חסרי תקדימים (וצורמים לאוזניים ישראליות) ביחס למצוקת הפלשתינים, תוך הקבלתה המרומזת לעבדות הכושים ב-ארה"ב ולאפרטהייד בדרום אפריקה. כאמור, מבחינת תוכן אין הצדקה לכותרות בנוסח "נאום היסטורי" או "עידן חדש". כבר המועמד אובמה הביע עמדה חריגה במושגים אמריקניים מבחינת איזון לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ביחס לנטייה הפרו-ישראלית המסורתית בוושינגטון, הנשיא החדש נתפס כיום בקרב חלק מהישראלים אולי כפרו-פלשתיני/ערבי; בפועל גם נאום קהיר מצביע על תזוזה רק לאמצע, לנקודת האיזון, לעמדת "המתווך ההוגן". על ישראל להבין ולהטמיע שבראייתו של ממשל פרגמטי משוחרר מהטיות רגשיות ו/או פנים-פוליטיות, העולם המוסלמי-ערבי חשוב יותר מהמדינה היהודית, וישראל היא לא רק נכס אלא גם (בנסיבות מיוחדות) נטל. הנאום לא חידש זאת, אלא 'רק' שיקף גישה זו שוב.
