|
לא לחינם משווים את אובמה לכוכב רוק. צעיר, ספורטיבי ובעל מראה נאה וחיוך אטרקטיבי. הוא מתנועע ככוכב, מסתובב מול הצלמים בלי גופיה, מתלבש בסגנון ספורטיבי, קל רגלים שתמיד עולה במדרגות בריצה קלה. אנחנו מתבוננים באנרגיות הבריאותיות שלו - רואים אותו בטלוויזיה כל יום - בשלל הפעילויות שלו, נסיעות, המראות, נחיתות, נאומים, מפגשים ושלל התפקודים - מעולם לא עייף. אובמה לא נראה עייף לאחר טיסות ארוכות, במפגשים האמורים להיות מלחיצים וכדומה. עייפות לא מציפה את פניו ועפעפיו, ולא את תנועותיו ולא את קולו הבטוח ומשפטיו הקולחים.
האחריות העצומה שעל כתפיו לא ניכרת על גופו, לא על פניו ולא במונולוגים שלו או בתשובות שלו על שאלות. הוא רהוט בתשובותיו, לא מהסס, בטוח בדרכו, נחוש ומה-לא.
האיש שגרם למהפך באמריקה בנושא הגזע, שהגיע בנחישות לראש הפירמידה, הוא גם בעל מושלם, מחזר נלהב של האישה היחידה שקיימת בשבילו, ואב-השנה. בימים הלא רבים שהוא מתפקד כנשיא אמריקה ונשיא העולם כולו, לא ניכר בשפת הגוף שלו, בדבריו ובקצב ההתנהלות שלו, שום פגם של ממש. הוא מתהלך, מדבר, מתפקד, יוזם, מחליט ופועל ביום יום, בחיים ועל מסך הטלוויזיה של כולנו כיצור מושלם: כנשיא, כבעל משפחה, כבעל רעיונות וכמבצע נמרץ.
כאמור, אין לנו כל אמצעי מדעי, פסיכולוגי או אחר לנבא את העתיד שלו ושלנו. כאדם סקרן העוקב שנים לא קצרות אחרי הדרמות העולמיות, לא ראיתי עד עכשיו איש כזה מושלם, עם שפת גוף כה בטוחה בעצמה, התנהגות כה רהוטה וחסרת-רבב, התנהלות כה מהוקצעת וכל כך הרבה ברק באישיות חיה.
ברק אובמה הוא כמעט כמו דמות מצוירת בסרט או בחוברות מצוירות מסוגננות: וריאציה על סופרמן, באטמן, ספיידרמן ושאר הגיבורים הנפלאים הבאים להציל את הטובים ולהרוג את הרעים. אובמה הוא בעצם דמות מצוירת ממין חדש: הוא רוצה להציל את הטובים(?) בלי להרוג את הרעים. בסיפור של אובמה, נכון לעכשיו, אין רעים (האירנים למשל הם לא הרעים, הם פשוט, עוד רגע, הולכים להסכים איתו על כל דבר). בקסמו של הספיידרמן החדש הוא מצליח בסיפור, לשכנע את "הרעים" שהם בעצם טובים שבכלל אין צורך להרוג את אף אחד, פשוט צריך לדבר, לסדר את העניינים ואז כולם יראו ש-Yes we can. מי שעכשיו יוציא את סדרת אובמהמן החדשה יעשה מיליארדים מהחוברות, מהסרטים, מהצעצועים ומטי-שירטים למיניהם.
|
