לא "בכל מחיר"

ההתדרדרות החלה אומנם בעסקת ג'יבריל השנייה בשנת 1985, אך כעבור 21 שנים - בעסקת חילופי הגופות (וסוחר הסמים "ג'יניס" טננבאום) עם חיזבאללה בתום מלחמת לבנון השנייה, נפרצו כל הגבולות. למען משאלת לב וסיכוי, שקלישותו הייתה ברורה מלכתחילה לאור התחקירים והדוחות הרפואיים, שאולי-אולי שני השבויים בחיים, ובשל החשש להתייצב מול שתי המשפחות ומול הציבור ולומר להם את האמת - נטשה ממשלת ישראל כל עיקרון וכל היגיון. היא הפקירה את חייהם של שבויים וחטופים בעתיד, ודאי אם ייפצעו בעת חטיפה או נפילה בשבי. היא גם ויתרה על הסיכוי (הקטן) האחרון להשיג מידע על גורלו של רון ארד (על החזרתו - חי או מת - כבר חדלו לדבר מזמן). עסקת החליפין הייתה המשך טבעי למלחמה הפוסט-מודרנית ועטופת המלל שהתנהלה בקיץ 2006, בלי מטרות (ולכן עם בעיות קשות של דבקות במשימות) ועם מילים גבוהות כתחליף למעשים. היא נעטפה ברטוריקה ריקה על ערכים - רעות, נכונות לשרת, חובת המדינה לאזרחיה ולחייליה - ובעיקר בקלישאה "בכל מחיר".