בקיץ שעבר הגעתי לטורונטו שבקנדה לתקופת לימודים קצרה. כבר באחת משיחותיי הראשונות עם חבריי החדשים ללימודים, במהלך ארוחת ערב במסעדה, התגאיתי לספר כי ישראל הצטרפה זה לא מכבר לקנדה ולשאר המדינות המערביות אשר הגבילו את העישון במקומות ציבוריים (אירלנד, איטליה, גרמניה, אנגליה ורבות נוספות). כמו בישראל, גם בקנדה התקיים שיח ציבורי באשר למהותו של החוק ומשמעויותיו, אך ברגע שהושלם תהליך החקיקה, הפך לחוק נוסף אותו כלל הציבור מקיים ונשמע לו. כך זה בדרך כלל עובד במדינות בהן הציבור חש כבוד לשלטון החוק ומקבל את החלטות נציגיו בפרלמנט. יתרה מכך, תקופת שהותי בקנדה גלשה אל תוך החורף הקנדי הקשה, אשר לעתים כולל ימים ארוכים של סופות שלגים וטמפרטורות נמוכות ביותר, אך להפתעתי, גם בתקופות אלו ציבור המבלים המעשנים יצא אל מחוץ לבר עם המשקה בידו, לכמה דקות קפואות עם הבירה והסיגריה הנחשקת המלווה אותה.
לעומת זאת, בתקופה המקבילה בארץ התקיים תהליך הפוך. בעלי הברים והמסעדות התלוננו על פגיעת החוק בהכנסותיהם ועל קושי באכיפה מול הלקוחות, הרשויות האוכפות החליטו להעלים עין, ובכך נכנס החוק למגירת החוקים אשר עברו בקריאה שלישית אך מעולם לא יושמו בפועל. בין אלו נמצאים חוקים תמוהים נוספים אשר עוסקים בנושאי בנייה במאחזים לא חוקיים, העיסוק בזנות, שעות עבודה ומנוחה, מכירת חמץ בפסח ועניינים רבים נוספים.
במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2001 הדן בסוגיות סביב אי אכיפת חוקים בישראל, נכתב כי "בשל סיבות היסטוריות וחברתיות, התפתחה בישראל נורמה של גישה חופשית למדי בכל הנוגע לציות לחוק ושל אכיפה לקויה של חוקים". האמנם זהו הסבר מספק לזילות החוק? האם "נורמה" בחברה מצדיקה צפצוף שכזה על שלטון החוק? עולה התמיהה לשם מה בעצם מחליטה הכנסת על חוקים, אם אין בכוונתה להקצות את המשאבים הדרושים ולדאוג לאכיפתם. אם החוק הוא המלצה בלבד, לשם מה נקיימו? באופן ברור למדי, כל מקרה של אי אכיפה שנובעת מהתעלמות מהחוק, מוביל להחלשת שלטון החוק. הציבור מפתח גישה מזלזלת ומאבד את אמונו ברשויות האכיפה. ברגע שאמון הציבור ברשויות אלו מתערער, מתערער מיד גם שלטון החוק. כמו-כן, העוצמה והרעש שהיו סביב חוק זה בתקשורת וברחוב סמוך להפעלת תוקפו, רק מעצימים את הנזק אשר נגרם במקרה זה. בכל שיעור אזרחות בתיכון למדים התלמידים שללא שלטון חוק מסודר, נוצרת אנרכיה. בקרוב אצלנו?
עולה השאלה מדוע בעצם החוק לא נאכף. כרגיל במצבים כאלו, מגלגלות הרשויות את האחריות זו על זו - בעלי העסקים טוענים לחוסר אכיפה מצד פקחי הרשויות המקומיות, ברשויות המקומיות טוענים לחוסר בכוח אדם ותקציב, ואילו המשטרה טוענת כי אין זה כלל מתפקידה. בתל אביב, אשר מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לאי אכיפת החוק, נותרו רק עסקים בודדים המקפידים עליו. ע"פ דובר עיריית תל אביב, "המדינה לא הקצתה משאבים נוספים לרשויות בנושא מניעת עישון. לפיכך האכיפה מתבצעת בהתאם לסדרי עדיפויות עירוניים ומקצועיים." כלומר, כיוון שמערך הפיקוח על החנייה כבר פועל ביעילות מופתית ומכניס מאות מיליוני שקלים בשנה, סדר העדיפויות העירוני יישאר כשהיה.
על-פי אתר האינטרנט של גלעד ארדן, הח"כ שיזם את התיקון לחוק, "החוק אמור להכניס כספים לקופת הרשויות, הן עקב הגדלת הקנסות והן עקב ייעולו המשמעותי של מנגנון הפיקוח. מינוי הפקחים ועבודתם לא יהיו כרוכים בנטל על קופת הציבור, משום שהקנסות המוטלים עקב עבודת המפקחים ואכיפתם - מועברים לקופת הרשות המקומית וקנסות אלו יממנו את העסקת הפקחים". נראה כי ההגיון שהנחה את ארדן בשיקול זה אינו בהכרח רלוונטי עבור ערים רבות, אשר אינן מאמינות ביכולתן להחזיר את ההוצאות. עם זאת, יש הטוענים כי פקחי העירייה יוכלו "להחזיר את ההשקעה" במהירות, שכן עברייני עישון תמיד יהיו, בדיוק כפי שעברייני חניה עדיין לא נעלמו מעולמינו.
יש לשער, כי אולי מדובר בקיומן של קבוצות אינטרס ובעלי השפעה שונים המשפיעים על מקבלי ההחלטות בערים. דוגמאות מן העבר לכך ישנן ממש בלי סוף, כאשר דוגמה אחת מצדיקה אזכור מיוחד. לאחרונה הוגשה עתירה מנהלית נגד עיריית תל אביב ונגד משרד התמ"ת ע"י 23 בעלי מכולות בתל אביב, בטענה שאין הגופים הנתבעים עושים כל מאמץ לפעול באמצעים העומדים לרשותם נגד ההפרה הבוטה של חוק שעות עבודה ומנוחה על-ידי הרשתות AM-PM ו"טיב-טעם", הפתוחות בשבתות וחגים, וגוזלות את פרנסת הסוחרים הקטנים. נראה כי לרשתות המזון הללו יכולת השפעה משמעותית יותר מבעלי המכולות על ההחלטות המתקבלות בדיונים שבכותלי העירייה.
פתרונות לבעיית האכיפה צריכים להתמקד בחיזוק האינטרס של העיריות. לכך ישנן שיטות רבות, שממשלות ישראל כבר חשבו עליהן בעבר בפרויקטים וחוקים אחרים. ניתן לתקצב את הפקחים על-ידי המדינה ולהחזיר לאחרונה את ההשקעה הראשונית בתום כל שנה במידה והרווחים גדולים מההשקעה, בעוד שעודפים יישארו אצל העיריות. בדרך אחרת, ניתן ליישם את השיטה הנהוגה כיום באירלנד, אנגליה ומדינות נוספות, אשר ממנות פקחים מטעם משרד הבריאות הממשלתי ללא עירובן כלל של הרשויות המקומיות.
האבסורד הטמון בכל הסיפור הוא שללא קשר לחשיבות החוק ומניעיו, בעצם עדיף יהיה לבטלו כליל. הנזק הנגרם בעקבות אי אכיפתו גדול מהתועלת שבקבלתו הסתמית למערך החוקים של המדינה. לפחות בינתיים, המבלים בברים ובמסעדות ברחבי גוש דן יוכלו להעיד על שינוי אחד לרפואה, והוא היעלמות המאפרות מהשולחנות והופעתן של תחתיות הבירה המקופלות בקיפול אוריגמי לצורת מאפרה. אין צורך ללכלך את הידיים שלכם בקיפול ה"מאפרה", שכן כל שעליכם לעשות הוא לבקש מהמוזג לעשות זאת בשבילכם. הוא גם ישמח להציע לכם אש מהמצית המוכנה לשליפה מכיסו. מוצא אני נחמה בכך שהקיץ כבר קרב ובא, וידידיי בטורונטו יוכלו להנות ממזג אוויר נאה יותר בצאתם מהבר במטרה לעשן את הסיגריה הנחפצת.
