השבוע נתלו להם ברחבי העיר החוגגת מאה, דגלים שכמדומה עוטים את כל צבעי הספקטרום האלקטרומגנטי הנראה לאדם (ומזכירים לי תמיד את הדגל של שבט האינקה מפרו...). מאורעות הגאווה פרוץ פרצו. שיהיה ברור: צריך להעניק לחבר'ה את שוויון זכויותיהם. ולמען הגילוי הנאות, שניים מטובי חבריי יצאו באחרונה מנפתולי הארון.
אך ברשותכם האדיבה, שאלה:
האם צריך להפוך אירוע סוציאלי חשוב זה למצעד מוחצן, משתק-עיר, מייזע חזות? ומדוע לא יסתפק הציבור בעצרת אינטימית ושקטה אל חוף הים, רצופת אמנים, תכנים ושירה העוסקים בחירות האדם והנטייה?
לא מספיק סקסי? אין רייטינג? קשה יותר לקדם כובעוני מניעה..?
תקנו נא אותי אם טועה אנוכי, אך האין מהותה של ה"גאווה" מתמצה בעיקר באפשורה של אהבה (נישואין, זכויות אימוץ, שותפויות כלכליות וכולי) בין בני אותו המין, ולאו דווקא הבלטת מיניות שעשויה להרתיע גם סטרייטים מן השורה (שבמקרה, גילם עולה על 30 ובמקצועם הם אינם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב)?
וירא כי כן ויאמר העם: "קחו את זכויותיכם ולכו, רק תעזבו אותנו בשקט..." - הלכך ידידינו תרצו להגיע?
וברצינות: מדוע לא יצוין שבוע הגאווה בהתנדבות ובתרומה לאוכלוסיות אחרות הזקוקות לשוויון זכויות והזדמנויות וליחס הוגן יותר מצד החברה: כעולים מאתיופים, מעונות לנשים מוכות, מחוסרי בגרויות מהפריפריה, או סתם אוהדי ביתר שמבואסים מכך שגאידמק עזב אותם?
טוב, האחרון היה בצחוק.