"ראש הממשלה הישראלי יצטרך לחכות אלף שנה לפני שימצא פלשתיני שיסכים להצעותיו" - בלשון בוטה שכזאת הגיב סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלשתיני, לנאום בר-אילן של בנימין נתניהו. דבריו החד-משמעיים זכו לכותרות ראשיות בכל אמצעי התקשורת שלנו, אלקטרוניים ומודפסים כאחד.
אולם תיבת פנדורה של השנאה הערבית היוקדת לישראל, נפתחה לרווחה דווקא בדבריו הכנים של מנהיג הגדולה והחזקה במדינות ערב, נשיא מצרים חוסני מובארק:
"אף אחד לא יכיר במדינה יהודית, לא במצרים, לא בעולם הערבי ולא אצל הפלשתינים". כך אמר האיש שאנחנו מתברכים בחוזה השלום איתו.
סירובו של מובארק להכיר בישראל כמדינה יהודית הוצנע בעמודים הפנימיים של העיתונים, כדי לא לעורר את הימנים הפנאטים וכדי להוכיח לספקני השלום כי זכינו בשלום יציב עם מצרים הודות לעקירת כל היישובים בסיני, ונסיגה עד לגרגיר החול האחרון. כך שהמנטרה "שטחים תמורת שלום" הוכיחה את עצמה, ולכן ניתן ליישמה גם עם הפלשתינים.
כדי שנמשיך לשגות באשליות, התקשורת מצניעה גם את דרישותיו החוזרות ונשנות של מובארק בכל הזדמנות בינלאומית, שישראל תתפרק מנשקה הגרעיני (והלוואי שיש לנו כזה) במזרח התיכון החדש של אירן המתגרענת, החיזבאללה, החמאס ובן-לאדן.
ומה באשר לאלפי הקאסמים ומאות הטונות של אמצעי הלחימה שהוברחו במנהרות רפיח הפתוחות לרווחה על אדמה מצרית. אל המנהרות האלה הובלו במשאיות טונות של ציוד, ובמצרים אין פוצה פה ומצפצף במקרה הטוב, ואולי גם הגישו סיוע במקרה הרע.
כזה הוא אותו מובארק, המחזק, המצייד והמחמש את צבאו באלפי טנקים, ובמטוסים המערביים החדישים ביותר, מעניין לאיזו מלחמה הוא מתכונן?