את המתחולל כעת באירן איש לא צפה, וגם אין לדעת לאן תוביל המחאה האמיצה של אזרחי אירן, אותם ואת ארצם.
נכונותם הבלתי מתפשרת להילחם נגד השלטון הפנאטי החונק והשקרי, מתבטא ברחוב, בזעם, ובינתיים אין לדעת, באם המשטר האכזרי לו הם זכו, יגבר עליהם או הם עליו.
הגבורה האמיתית נמצאת שם, בין אותם צעירים המתגרים במוות למען עתיד טוב יותר. הולך ומסתבר, כי במדינה בלתי דמוקרטית בעליל, האזרחים אשר להם מודעות דמוקרטית הבוערת בקרבם, יוכלו אולי לשנות לחלוטין את פני ארצם.
ולמה אני מכוונת בדבריי?
כולנו זוכרים את הימים הנוראיים לאחר מלחמת לבנון השנייה, ההלם, הערים המופגזות בצפון, חיפה חצי הרוסה, אנשים ללא מקלטים, זקנים ללא עזרה מן הממסד. לא עת לגאווה הייתה לנו התקופה הזו.
והנה, עם שוך הקרבות, החלו להגיע ראשוני חיילי המילואים להפגין בעד פיטוריהם המיידיים של אולמרט והרמטכ"ל.
המשטר הדמוקרטי בישראל מאפשר חופש הבעה והפגנה, ללא חשש לירי והרג מצד השלטון. אך ראו זה פלא - המילואינקים נשארו בודדים בקרב, אל מול דרישתם לסילוקו של אולמרט מראשות הממשלה. ואכן נשאלת השאלה - האם משטר דמוקרטי הוא כלי מספיק על-מנת לחנך עם למודעות דמוקרטית? הנלחם נגד גילויי שחיתות ועוולות, והאם המסגרת הדמוקרטית מחנכת את החברה הישראלית ליתר מעורבות ואכפתיות? והתשובה היא - לאו מוחלט.
הישראלים הם בעיקר אנשים האוהבים להתלונן, אך אין בליבם אש בוערת לשנות את המציאות השנואה עליהם.
הרי ברור, כי אילו אזרחי המדינה היו צרים סביב קריית הממשלה יום אחר יום, המונים המונים, ממשלת אולמרט הייתה נאלצת להתפטר, ובואו לא נשכח: אילולא החשדות נגד מר אולמרט, ספק אם מר אולמרט היה זונח את תפקידו המכובד כל כך.
הציבור הישראלי מפגין אזלת יד כל אימת אשר נושא הקשור לחיינו כאן עולה על הפרק, ומלבד צקצוקי לשון - הוא נשאר אדיש, אינו מממש את זכויותיו, ורובו הגדול נוהג כעדר מובל ולא כגוף דמוקרטי הקובע את איכות חייו ואיכות מנהיגיו.
ועל כן, בימים קשים אלה עבור אנשי אירן, יש לברכם על אומץ לבם ואף ללמוד מהם דבר או שניים.