דב יודקובסקי, האיש שהזניק יחד עם נוח מוזס את ידיעות אחרונות למעמדו הנוכחי כעיתון של המדינה, נעזר לעתים בדימויים מעולם האוכל כשביקש ללמד איך לערוך. פעם הסביר ברוח גסטרונומית מדוע גודש של גושים אפורים של טקסט ארוך ופסקאות שאין להן קץ מרתיע את הקורא. תחשבו, אמר יודקובסקי, על מסעדה שבה זורקים לכם לצלחת אחת צלי בשר, הר של תפוחי אדמה וירקות מבושלים, ומוסיפים גם כף גדושה של סלט, וכל המאכלים מתערבבים זה בזה וכמעט גולשים מעבר לשפה.
האוכל אולי טעים, אבל הר מזון כזה איננו מעורר תיאבון. אכילה היא גם חוויה לעיניים. כמו במסעדה צרפתית, אמר יודקובסקי: שם מחלקים את האוכל למנות קטנות על צלחות נפרדות. העין מתמוגגת והתיאבון גובר. כך גם בעיתון.
נזכרתי השבוע במשל המסעדה הצרפתית. בגלל טוויטר. לא, לא מפני ש-140 התווים הם התגלמות ההגשה הקצרה נוסח יודקובסקי (ממש לא), אלא משום שעלתה בדעתי אסוציאציה אחרת מהתחום הגסטרונומי: ההרגשה שלי בימים אלה היא כשל מי שנכנס למסעדה, ובמקום צלחת עמוסה או מנות קטנות שובות עין, רצים אליו המלצרים בזה אחר זה וכל אחד מניח על הצלחת משהו: קולורבי בקליפתו, קופסת טונה פתוחה למחצה, שתי ביצים, פולקה נאה של עוף, חצי חציל, בטטה, פלח לימון וכמה גרגרי מלח גס. בתיאבון.
הערב רב הזה של חומרי גלם הוא בדיוק מה שאנחנו מקבלים עכשיו מטהרן ומיתר העולם, באדיבות טוויטר, מבזקי הסלולרי והמייל. טוחנים לנו את השכל, תסלחו לי, עם חומרי גלם. טחינה גולמית. הכל מיידי, עכשווי, טרי, אבל ראשוני.
זה לא חדש, כפי שהראו לנו פוסטמן ואחרים. התהליך שהחל עם הטלגרף נמשך מאז בהתמדה. אבל בעשורים האחרונים הקצב הואץ. מבזקי חדשות, "גל פתוח", שידורים חיים, חומרי וידיאו של אזרחים ממצלמות וטלפונים סלולריים, האינטרנט על שלל הטכנולוגיות שלו, דיווחי בלוגרים וה"עיתונות אזרחית" ("כל אחד יכול להיות עיתונאי"), עידכוני SMS. הכל קצר, מהיר, מעודכן, מקוטע. שפע של חומרי גלם שמרביתם בלתי מעובדים, שמשאירים אותך מבולבל כמו אסטרונאוט שנקלע למטר מטיאורים או צנחן שירד משמים אל תוך חגיגת הזיקוקים הגדולה של יום העצמאות האמריקני.
