כמה היבטים של המשבר הפנימי צריכים להדאיג מאד את ראשי המשטר האיסלאמי בטהרן. באירן פורצות מדי כמה שנים מהומות והפגנות, בעיקר נגד התערבות המשטר בחיי הפרט או עקב המצב הכלכלי. ואולם הפגנות כפי שהיו הפעם, מבחינת היקף המשתתפים, משך התמשכותן, מספר הנפגעים בהן והפגנת הזעם והנחישות של משתתפיהן - טרם אירעו מאז המהפכה ב-1979. ההפגנות כוונו הפעם לא רק נגד הנשיא אחמדינג'אד - שהפגנות סטודנטים מצומצמות נגדו כבר אירעו בעבר - אלא גם נגד המנהיג הרוחני חאמנהאי. בעבר השכיל חאמנהאי להשאיר את עצמו מעל לוויכוחים ולעימותים הפנימיים, אך עתה נקט עמדה והתייצב מאחורי "בחירתו" של אחמדינג'אד לנשיא, ובכך הפך לצד בעימות. גם בעבר הסתמנו תחרות ויריבויות בצמרת המשטר, כמעט מאז היווסדו. ואולם הפעם פרצו היריבויות בחלקן אל מעל פני השטח, ותוך כדי משבר חמור. מול מנהיגותם של חאמנהאי ואחמדינג'אד התייצבו אישים בכירים מתוך הממסד: הנשיאים-לשעבר רפסנג'אני וחאתמי והמועמדים לנשיאות מוסאווי וקרובי. יתר על כן, גם בצמרת הדתית מסתמן פיצול: כמה אנשי דת בכירים נמנעו מלהביע תמיכתם בתוצאות הבחירות ובבחירתו של אחמדינג'אד, וחלקם אף הביעו תמיכה במוסאווי.
ואולם הסיבה היותר חשובה לדאגתו של המשטר היא עומק התסיסה. תוצאות הבחירות היו רק הזרז להתפרצות המחאה. המשבר נובע מכך, שמזה שנים רוצה חלק גדול מהציבור האירני, בעיקר הצעירים והנשים, בשינוי פניו של המשטר. הדרישה היא לצמצום הדיכוי והתערבות המשטר בחיי הפרט, לפתיחת המערכת הפוליטית ולהרחבת חופש הביטוי, לשיפור המצב הכלכלי ולחיסול השחיתות בשלטון. דרישה זו גברה בארבע השנים האחרונות תחת נשיאותו של אחמדינג'אד, שבהן העמיקה חדירתו של המשטר לחיי הפרט והחמיר שלטון הדיכוי, בגיבויו של המנהיג הדתי ובתמיכתם של "משמרות המהפכה", שהפכו לגורם הכוח החשוב ביותר באירן מבחינה צבאית, פוליטית וכלכלית. המשטר לא העריך כנראה נכונה את עומק התסכול והזעם מתחת לפני השטח, ולא ציפה להתפרצותם בהיקף כזה.
בשלב זה מפגין המשטר ביטחון עצמי. הוא שולט במצב, למרות התסיסה. לאחר כשבוע של הפגנות אלימות, הצליח המשטר לצמצם את היקפן ועוצמתן, בעיקר על-ידי שילוב של הפעלת כוח ברוטאלי, מעצרים והפחדה, למרות שהמחאה עדיין נמשכת. הוא לא הסכים בינתיים לשום ויתור ממשי לדרישות המפגינים. הוא הסכים לספירה חוזרת של עשרה אחוזים מהקולות ולבדיקה של הקלפיות שבהן התגלה חשד לזיופים - כשברור שגם אם יעשה זאת, לא יהיה בכך כדי לשנות את תוצאות הבחירות - וסרב בתוקף לביטול בחירתו של אחמדינג'אד ולבחירות חוזרות. לרשותו גם אמצעי דיכוי נוספים שבהם טרם השתמש: עד כה הפעיל המשטר בעיקר את כוחות המשטרה ומיליציית הבאסיג', הכפופות ל"משמרות המהפכה". הוא עדיין יכול להפעיל את "משמרות המהפכה" בקנה-מידה גדול ולעצור את מנהיגי המחאה, ובכללם מוסאווי, ואולי אפילו רפסנג'אני (שבתו נעצרה לזמן קצר), אם המהומות יחמירו.
צריך יהיה להמתין עוד כמה ימים כדי לראות אם ההפגנות אכן דועכות, כפי שמסתמן עתה או שהן יקבלו תנופה מחודשת. בנסיבות הנוכחיות, התרחיש היותר סביר, אם כי לא הוודאי, הוא שהמהומות ימשיכו לדעוך בהדרגה בימים או בשבועות הקרובים, גם אם עדיין ייתכנו התפרצויות של מחאה. הסיבה לכך היא כפולה. מצד אחד, למשטר יש ניסיון רב שנים בדיכוי הפגנות ולרשותו אמצעים לעשות זאת גם הפעם. מהצד האחר, ההמונים שיצאו לרחובות הפגינו נחישות ניכרת מול הכוח שהפעיל המשטר, ואולם הם חסרים ארגון והנהגה ממשיים. ההפגנות היו במידה רבה ספונטאניות, לא נשענו על מערכת מאורגנת, והמשטר הצליח כנראה להפחיד את ההמונים מלהמשיך להפגין. מוסאווי אומנם הפך למנהיג המחאה, ואולם ספק אם יש לו הכישורים המספיקים להוביל מהפך, ויש גם הזוכרים שתקופת כהונתו כראש ממשלה בשנות השמונים הייתה מהחשוכות בתולדות המשטר האיסלאמי, כשאלפים מאנשי האופוזיציה למשטר הוצאו להורג.