פסל הינו יצירת אמנות שנעשתה בידי אמן. היצירה של הפסל נוצרת בדמיונו של האמן שמממש את רגשותיו, מחשבותיו ודמיונו, ואת יצירתו הוא מבצע באמצעות פיסול ומפסל את הפסל. כיוון שהפסל הוא יצירה דמיונית, וכיוון שהפסל הוא מימוש יצירת האמנות הדמיונית של האמן, מעשה זה גורם לכך שהאמן מדמיין. כיוון שדמיון אינו המציאות האמיתית, נוצר מצב שהאמן שפיסל את הפסל התנתק מזהותו האמיתית ומהמציאות האמיתית לעולם הדמיון. לכן, מי שבמציאות שבה הוא חי, הפסל הוא חלק ממציאותו, הוא גורם לעצמו לניתוק מהאני העצמי שלו, מהזהות האמיתית ומהמציאות האמיתית לעולם הדמיון.
כלומר, ההתייחסות לפסל כחלק מהמציאות שבה הוא חי, גורמת לבן האנוש לכניסה לעולם הדמיוני של המדמיין של הפסל. כאשר בן האנוש מנותק מהאני העצמי שלו, מזהותו האמיתית ומהמציאות האמיתית ועובר למציאות דמיונית, מעשה זה פוגע בבריאותו. מאז שבן האנוש החליט שלא במודע להפעיל את גופו הפיזי באמצעות הרגשות הפנימיים, מעשה זה גרם לו למצבי הזיה, וליצירת מציאויות שהן אשליה. הפסל ממחיש זאת.
כיוון שיצירת הפסל ותצוגת הפסל בבית, בחצר, בגן או בכל מקום אחר עוברת מדור לדור, גורם הדבר לכך שכל תינוק שבא לעולם ובסביבתו מונח פסל, הוא בונה את עצמו כאשר הוא מנותק מזהותו האמיתית ומהמציאות האמיתית, בגלל שהיכולת שלו לתרגם את עצמו נעשית באופן שגוי, ועם האינסטינקט הזה והפעלת גופו הפיזי באופן אוטומטי הוא חי, כשהוא אינו מודע לכך, מה שגורם לו לסבל רב בחייו.
יש לכך השפעה על בניית הזהות האמיתית, כיוון שהתינוק, הילד צריך לראות וללמוד מהוריו, ולחקות אך ורק אותם בשנים הראשונות לחיו, והם היחידים שצריכים לשמש לו כהשתקפות, כי התינוק/הילד עדיין לא בשל לראות את עצמו בעצמו. הפסל שמונח בבית בנוסף להוריו גורם לתינוק/לילד לפחד ולבלבול.
אומנם הפסל הוא בין הקדומים ביצירות האמנות שהמציא בן האנוש והמשמעותי ביותר, אבל גם בובה, אנדרטה, ציור, תמונה וכל אותן דמויות דמיוניות שמפורסמות באמצעי התקשורת, כמו: איורים, אנימציות אשר משפיעות מפחידות ומבלבלות ופוגעות בגדילה, בהתפתחות ובזהות האמיתית של התינוק, הילד וזה כולל גם אנשים מבוגרים, פסל וכל השאר, יכולים לגרום להכחדת המין האנושי, במידה שבני האנוש לא יבינו ויתקנו את עצמם וישתנו. כלומר, יעלימו את הפסל וכל השאר.
שלב התפתחותי מתקדם יותר יתרחש כאשר נבין, נרצה ונתקן את ההרגלים השגויים שבחיינו, נשתנה ונחיה ללא פסל ועם כל שאר אותן הדמויות הדמיוניות.
לסיכום: פסל לא מאפשר לבן האנוש שההתייחסות שלו לפסל היא כחלק מהמציאות שבה הוא חי, והכוונה שלי היא בכל גיל, להבין מהי זהותו האמיתית, ולתרגם לעצמו מהי המציאות האמיתית שבה הוא חי, ובעיקר לתכנון שגוי של חייו הן מהבחינה האבולוציונית והן מהבחינה הרוחנית.
פסל מנתק את בן האנוש מהאני העצמי שלו, מזהותו האמיתית לעולם הדמיוני. למה זה לא בריא? כי אז יכולתו של בן האנוש לתכנן את חייו ולתרגם את עצמו ואת המציאות האמיתית שבה הוא חי נעשית באופן שגוי, ואז יכולתו להיות מודע למתרחש בגופו הפיזי ולפקח עליו לא מאפשרת לו לבצע זאת. פסל גורם לבן האנוש לחיות בקונפליקט פנימי, ניגוד פנימי כאשר הוא אינו מודע לכך, אחרת הוא לא היה מציב פסל. כל זה מוביל לכל אותן מחלות, ולכל אותן התופעות הפיזיולוגיות שאליהן נחשף בן האנוש ושאיתן הוא חי בסבל, ומת בסבל.
כדי לגאול את עצמנו מהייסורים הפנימיים, האישיים והחברתיים צריך אך ורק להבין, לרצות ולשנות הרגלים שגויים. לפסל אין כל קשר למציאות האמיתית.