לא רק ארה"ב מומחית בתחום טילי השיוט. גם ישראל לפי פרסומי זרים מייצרת אותם ואף מכרה לארה"ב 200 טילי שיוט מדגם "פופאי טורבו" SLCM הניתנים על-פי הפרסומים לשיגור מצוללות.
טיל השיוט הישראלי "פופאי טורבו" הינו דגם מוארך ומשוכלל של טיל אוויר-קרקע הישראלי "פופאי". על-פי דיווח באתר FAS (הפדרציה של המדענים האמריקנים), בשנת 2002 התקיים ניסוי בשיגור הטיל מצוללת מדגם דולפין באוקיאנוס ההודי מול חופי סרילנקה. לפי הערכת מומחי מודיעין אמריקנים, הטיל "פופאי טורבו" בנוי ומותאם לשיגור גם מצוללות דולפין מן הדגם החדיש של חיל-הים הישראלי.
כפי שפורסם בחו"ל, יכול הטיל להגיע לטווח של 1,500 ק"מ ולשאת ראש קרב (רש"ק) במשקל 200 ק"ג. הדגם SLCM משייט באמצעות מנוע סילוני המופעל בדלק נוזלי. אורכו של הטיל הוא 6.25 מטר, קוטרו כ-32 ס"מ. על-פי מה שדווח באתר של FAS על הניסוי בסרילנקה, פגע הטיל במטרה שהוצבה במרחק 1500 ק"מ מאתר השיגור.
סיפור פיתוחו של הטיל הזה ותכונותיו הייחודיות פתחו בפני ישראל אפילו את שעריה של ארה"ב שרכשה יותר מ-200 טילי שיוט מן הדגם החדיש ביותר, והוא מעיד על היכולות הטכנולוגיות יוצאות הדופן של מדעני ישראל.
הולדתו של הדגם הראשוני של הטיל (שכונה "חמודון") נבעה מצורך מבצעי. בשנת 1969, בעת מלחמת ההתשה, הופלו ביום אחד ארבעה מטוסי חיל-האוויר הישראלי מירי סוללות נ"מ מצריות. מפקד חיל-האוויר דאז ביקש מרפאל לפתח טיל אויר-קרקע מונחה טלוויזיה שיוכל לפגוע בסוללות הנ"מ בירי מרחוק. תהליך התכנון התמשך מאוד. כדי לממש אותו עד לרמה מבצעית נדרשו משאבים רבים. מסיבה זו הוחלט ברפאל לגבש פתרון ביניים זול יחסית שבא לידי ביטוי מעשי ב"פצצה גולשת" שכונתה "תדמית", בעלת ראש התבייתות טלוויזיוני. ל"תדמית" היה חלק מכריע בהשמדת מערך הנ"מ הסורי במלחמת לבנון.
במתכונתו המבצעית הוכנס הטיל "פופאי טורבו" לשירות חיל-האוויר הישראלי כבר ב־1985. הכינוי שניתן לו היה "חנית נאה". הצלחתו של הטיל עשתה לה כנפיים בעולם. ב־1989 רכש חיל-האוויר האמריקני 154 טילים מן הדגם הזה. "כדי שלא יחסר" רכשה ארה"ב בשנת 1996 עוד 54 טילים. הטיל הותאם לנשיאה במפציצי בי-52 הכבדים (מתוצרת בואינג) בשיתוף פעולה בין רפאל וחברת לוקהיד מרטין. בעקבות הרכישות האמריקניות קנה גם חיל-האוויר האוסטרלי את הטיל עבור מפציציו מדגם F-111.
מאז כניסתו לשימוש מבצעי עבר "פופאי טורבו" שיפורים רבים שנועדו להגדיל את אמינותו ולהקטין את עלות ייצורו. אחד מהשיפורים היה גלאי הדמיה תת-אדום משופר. באמצעות גלאי זה המותקן בראש הטיל, יכול מי שמפעיל את מערכת בקרת השיוט, בשלב שלפני הפגיעה, לכוון את הטיל למטרה בדיוק רב.
