הטענות כלפי יוסי שריד, יו"ר ועדת פרס ספיר לספרות, הן שהוא לא נקט גילוי נאות ולא מילא כנדרש טופס מתאים המצהיר על קשריו עם הוצאת ידיעות אחרונות שהוציאה לאור את ספרו של אלון חילו, וכן באשר לקשר המשפחתי שלו עם רנה ורבין ששימשה עורכת ספרו של חילו.
ברשימתו "הווידוי של יוסי שריד: תפסו אותי על חם",
שפורסמה בהארץ, מתייחס יוסי שריד לעניין זה וטוען כי: "על קשריי הידועים לכל עם ההוצאה הודעתי כבר לפני שלוש שנים בטופס המתאים".
עיננו הרואות: יוסי שריד, למרות שהוא טוען ברשימתו שהמדובר בעובדה הידועה לכל – ובלשונו: "סוד כמוס הידוע לכל חמור ולכל סוס" – למרות זאת הוא מצא לנכון לדווח על כך בטופס המתאים. ואם הוא מצא לנכון לדווח על קשריו עם ידיעות אחרונות, מתעוררת מאליה השאלה למה הוא לא דיווח, באותו אופן, גם על קשריו עם קרובת משפחתו רנה ורבין?
יוסי שריד מתייחס לשאלה זו באלו המילים: "הקרבה המשפחתית בינינו גם היא ידועה בציבור, בוודאי בציבור הסופרים והמבקרים והעורכים והמו"לים. רנה ואני דיברנו עליה בפומבי לא פעם, ולא ידענו שנינו שיש לנו מה להסתיר או לגלות".
הנה כי כן: על קשריו – הידועים בציבור - עם ידיעות אחרונות מילא יוסי שריד טופס מתאים, ועל קשריו – הידועים אף הם בציבור - עם רנה ורבין, נמנע יוסי שריד מלמלא את הטופס. ויתרה מכך, מדבריו של שריד עולה בבירור שקשריו עם ידיעות אחרונות ידועים לציבור רחב יותר מאשר קשריו עם רנה ורבין – מה שהיה מחייב אותו למלא את הטופס בעניין רנה ורבין מקל וחומר.
ובכן, מדוע זה נמנע יוסי שריד למלא טופס מתאים בעניין קשריו המשפחתיים עם רנה ורבין כדרך שמילא טופס בעניין קשריו עם ידיעות אחרונות? האם המדובר במקרה? בשכחה? בתום לב? יכול להיות.
אבל יכול להיות גם דבר אחר: יוסי שריד ידע היטב שקיים הבדל רב ומשמעותי בין מצב שבו קשריו המשפחתיים עם רנה ורבין מרחפים להם בחלל האוויר, לבין מצב שבו הוא מצהיר על כך, שחור על גבי לבן, בטופס מתאים בחתימת ידו. יוסי שריד ידע היטב שהצהרה, שחור על גבי לבן, על קשריו המשפחתיים עם רנה ורבין תעגן באופן רשמי מצב בלתי נסבל של ניגוד עניינים, תהפוך את תפקידו כיו"ר ועדת הפרס לבלתי אפשרי, ותאלץ אותו להתפטר מהוועדה.
ועל התענוג לכהן בתפקיד המכובד של יו"ר ועדת פרס ספיר לספרות – יוסי שריד לא יכול היה בשום אופן לוותר. לא הוא. וכך התפתה יוסי שריד והעדיף להותיר את רנה ורבין באוויר בעמימות קצת מצחינה – במקום להניח לה לנחות, מלוא משקלה, על נייר וטופס – על כל מה שהיה מתחייב מכך.
כי יוסי שריד – אפילו יוסי שריד – נכנע כאן ליצריו, ונכשל ומעד במהלך מרדף אחר הכבוד.
