הזבוב, האיכר, השור וחיים רמון

"מפץ גדול" לא התרחש אצלנו בהיוודע דבר פרישתו של חבר כנסת חיים רמון. "הצעיר הנצחי" שכיכב במשך מספר שנים בשמי הפוליטיקה הישראלית פורש וגם הוא מרגיש, כנראה, כי הוא צריך להסביר ולהבהיר שבכל זאת הייתה לו השפעה על מהלכים ותהליכים במדינת ישראל. הוא נשא נאום פרידה בכנסת בו הסביר כיצד רבים חברי הבית פעלו בעבר מתוך ניגוד עניינים במלאכת החקיקה, ואיך, לאחר שהוא הגיע למשכן בשנת 1983, חל שיפור [לא, הוא לא ייחס את השיפור הזה לעצמו, אבל טרח להזכיר]. חברי הכנסת לא התחשבנו עם הפורש ובדברי הפרידה שלהם שיבחו והיללו. יש למעמדים האלה כללים מסוימים... עיתוני סוף השבוע הקדישו לפורש סקירות וחלק מאמצעי התקשורת ערכו עימו ראיונות פרידה. הוא הסביר והסביר כיצד פעל והשפיע וקידם נושאים בתחום המדיני, הביטחוני והחברתי. אבל, מה לעשות, תמיד היה בעמדת היועץ, "לחשן העל" על אוזנו של הקברניט. בתחומים בהם הייתה לו אחריות ביצועית – חוק בריאות ממלכתי ועיצוב פני ההסתדרות - מידת הצלחתו שנויה במחלוקת, זאת בלשון המעטה. לא נחדש אם נזכיר כי תקופת השפעתו "נחתמה בנשיקה", אבל זאת הייתה נשיקה אסורה, אסורה בהחלט. לאחר שנפרשו בפנינו מאמרי הפרשנות המלומדים, הראיונות המחמיאים ונאומי הפוליטיקאים החלקים, לא צריך להוסיף ולדוש בנושא. מה כבר יש להוסיף... הרשימה הזו עולה מסיבה אחת: התקבלה אצלי לפני מספר ימים תגובה של פלוני, הקורא מפעם לפעם את רשימותיי. לא היה זה "מכתב שרשרת", וגם בסגנונו ניכר היה טעם של פעם. הכותב ביקש להישאר בעילום שם, אך התיר לפרסם את תגובתו לפרישתו ולהישגיו של חיים רמון. ניכרת בתגובה השפעת משלי קרילוב (זוכרים?) וגם זו של חנניה רייכמן. הוא הציע שהכותרת תהיה "וריאציה על משל עם ישן". לא הרבה מילים, שווה עיון... וריאציה על משל עם ישן "בנאום רמון (בכנסת) טען החרוץ הידוע הנ"ל שבעבר בכנסת לא עבדו. "בין 1949 ל-1969 נבנתה ארץ. הוכפלה האוכלוסיה ויותר. קמו צבא צי ואווירייה. חקקו חוקי חינוך אזרחות וביטחון. נבנתה מערכת חקלאית מפוארת ומערכת בריאות וחוקקו חוקים בהתאם. מוסדות מדע קיבלו גיבוי חוקי מתאים ועוד. "אשר לרמון? אבי מורי סיפר לי בעברית מעולה סיפור שנשזרו בו הביטויים המתאימים ברוסית, אידית וערבית: "ירד היורה, נרטבה האדמה הטובה והאיכר לפני עלות השחר אמר 'מודה אני' וירד לרפת לרתום את השור לחריש הראשון. לקחו את המחרשה, פת לחם וכד מים. העלה האיכר את העול על צוואר השור, ויצאו לשדה. והזבוב התיישב על גב השור. רתם האיכר את השור למחרשה ברך את האל וקרא בשמו, נעץ את המחרשה בקרקע והחלו לפתוח תלם. האדמה עדיין קשה, השור יגע, האיכר דוחף. והזבוב? ירד מגב השור ועקצו היכן שהזנב מתחבר לגב. השור עצר, הניף זנבו לגרש את המציק והאיכר קילל ונעץ בו את המלמד. בכה השור. ירד הזבוב משם ועלה על מצח האיכר, הרים האיכר ידו להכות בזבוב, התהפכה המחרשה, שוב קילל האיכר (ערבית, רוסית וכולי) הרים את המחרשה, נעצה בקרקע, האיץ בשור וכך המשיכו השלושה בשלהם. השור סוחב בעול, האיכר דוחף את המחרשה והזבוב מטריד, מזמזם, עוקץ, ולא מרפה. ירדה השמש. בערב חזרו: האיכר לקערת המג'אדרה ולתה, השור לתבן ולקש והזבוב חזר לגבירתו בערימת הזבל. "התנפלה הזבובה: היכן היית בטלן שכמוך (ערבית רוסית וכולי). אמר הזבוב: שיתקי, מטומטמת, אני חרשתי כל היום להביא לחם לאדם, קש לשוורים וזבל לנו הזבובים. התפלאה הזבובה: והאיכר והשור מה הם עשו שם? אמר הזבוב: הם? הם רק הסתובבו שם כל היום, האיכר קילל ודקר, והשור הפריע והשתין".