טבעו של האדם שכאשר משתבש לו משהו בחיים, הוא מביט מיד לצדדים כדי למצוא את מי יוכל להאשים. וכך גם בחינוך. אם חלילה כשל הילד, תתחלנה האשמות הדדיות. ההורים יפנו אצבע מאשימה כלפי מוסדות החינוך, אותם מוסדות שהם עצמם בחרו עבור ילדם וישאלו: "זה חינוך, זה?" והמורים מנגד יטענו: "צריך לבדוק מה קורה בבית!"
והמציאות מלמדת שאם יצא ילד מוצלח - כולם שותפים להצלחה, כל אחד אומר שלי הוא. על כך אמר שלמה המלך: "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו". אם החינוך הצליח - זה אנחנו. אם כשל, חלילה - זה הם...
אבל לחינוך אחראים שלושה:
החברה;
הבית;
הילד עצמו.
החברה - במקרה זה - בית הספר. המורים חייבים לזכור שמי שמגדל את הילד זה ההורה, המורה הוא רק תחנה. גם אם תחנה חשובה מאוד. עליו להיזהר בכבודם.
הבית - הילד סופג ערכים כבר בהיותו בבטן אמו. לכן ממליצים לנשים הרות לשמור על שלווה, לשמוע מוזיקה טובה, לזכור שיש מישהו נוסף איתכן שחש בכל מה שאתן עושות וזה ישפיע על חייו, על אופיו, על מידותיו. והבית הוא שיוכל לקבוע את יחס הילד למורה, לבית הספר.
הילד עצמו - לילד אחריות אישית לחינוכו הוא. אין לשחרר אותו לחלוטין. לילד יש תכונות מולדות, טמפרמנט וכישורים שיש להתחשב בהם בחינוכו, בהכוונתו לחיים. את החיבור וההכוונה עושים גם הורים, גם מורים.
לכן, כדי שהחינוך יצליח - צריך המשולש הזה - הורה, מורה ותלמיד, ללמוד להיות קשובים זה לזה, לכבד זה את זה, לשתף ולהקשיב. כל זאת עם שמירה קפדנית על גבולות.
אבל השאלה היא: למי יש זמן? למי יש סבלנות? במיוחד כשתמיד יש עוד שניים אותם אפשר יהיה להאשים...