נאום ראש הממשלה לשעבר: "אזרחי ישראל: חודשים ספורים לפני המלחמה נבחרתי כראש ממשלת ישראל בבחירות דמוקרטיות. אתם, ברוב גדול יחסית, בחרתם בי כדי להנהיג את ישראל. ידעתם בדיוק מי אני ומה ניסיוני. ידעתם גם שישראל היא מדינה שבעיותיה קשות ביותר ואף קיומיות. ולמרות זאת, בחרתם בי.
הקמתי ממשלה שיצאה לדרך ולה תמיכה גדולה מאוד בכנסת ישראל, בית הנבחרים שאתם שלחתם לכנסת, מרצונכם החופשי.
ב-12 ביולי נחטפו שני חיילים שלנו משטח ישראל על-ידי האויב המר חיזבאללה, ובהתייעצות עם כל הגורמים, ולאחר שכל ממשלת ישראל הצביעה בעד, יצאנו למלחמה. קיבלנו את תמיכת האופוזיציה ושמחנו על כך.
על-פי מיטב התרבות הפוליטית של קבלת ההחלטות, פעלתי לפי עצת הצבא. אין לי, ולא היו בידי כלים אחרים זולת הצבא. כל חברי השרים, ללא יוצא מן הכלל, סמכו את ידיהם ויצאנו למלחמה.
אודה ולא אבוש: חשבתי שההבטחות שקיבלתי מן הצבא אכן תתממשנה. מהר מן הצפוי הבנתי שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. ומה היה צריך לעשות ראש ממשלה בשעות קשות אלה? לעזוב? וכי מי שהיה מגיע במקומי היה מוצא צה"ל אחר? תשובתי היא לא.
טעיתי שלא באתי בפניכם, אזרחי ישראל, ואמרתי את האמת: ברגע שהוחלט לצאת למלחמה, ולאחר שהתבהרו העניינים, אין לי אלא להבטיח לכם שימים קשים מאוד יעברו עלינו. ראיתי מול עיני את החטופים ומשפחותיהם. לבי נחמץ. ידעתי שלא ניתן יהיה להשיבם הביתה במהלך צבאי אלא רק בפעילות מדינית. אני מקווה שנצליח במשימה קדושה זו. אך המצב נתון ואין להשיבו. מכאן ואילך נדרש מכם מאמץ עליון, חריקת שיניים וסבל גדול, אך אין לנו דרך אחרת. נצטרך לשלם קורבן יקר מכל, כל אחד מאתנו, אך לבסוף ננצח כי האמת היא עמנו. תקלות רבות תהיינה ובכי תמרורים יהיו מנת חלקנו, ברם, מדינה שחפצה חיים לא יכולה לחיות תחת איומי השמדה.
כמי שמכיר את ישראל היטב, ידוע לי שוועדת חקירה כזו או אחרת, קום תקום. לא אירתע מלבדוק את כל הכשלים, את כל התקלות, תהיינה המסקנות אשר תהיינה. אתייצב בפני הציבור, ללא פחד וללא מורא. אביא בפניו את האמת העירומה, גם אם היא קשה.
אתם מכירים את המערכות הקיימות; אתם יודעים היטב מה נוראה היא תרבות "הסמוך". גם אני נפלתי לה קורבן וחטאתי בחטא היוהרה. מתוך אמונה שעשיתי כל אשר יכולתי לעשות, אני פונה אליכם ומבקש לשפוט אותי משפט צדק. ולאחר שכל החומר יהיה בפניכם, החליטו אתם: ראוי או לא ראוי להמשיך".