מאז המהפך ב-77', השלטון במדינה החליף ידיים לסירוגין. ולמרות זאת, השמאל עדיין שולט באליטה המשפטית, באקדמיה, בתקשורת ובתרבות. מדובר בסוגים שונים של כלבי שמירה ונחייה. ככה, 61 שנה. השלטון הזה התאפשר משתי סיבות שיש ביניהן קשר הדוק: אי-אפשר להחליף פרופסורים, שופטים, עיתונאים ואמנים באמצעות הקלפי, והסיבה השנייה: קידום אנ"ש במקביל לנעילה ברוטאלית של הדלתות בפני יריבים אידיאולוגיים.
לא יעזור להם. שליטת האליטה השמאלנית על מסלול התפוגגות. זה לא יקרה מחר. כמה שנים, ומפת האליטות בישראל אחרת לגמרי. לתמיד! מדובר בתהליך איטי, מורכב ובעיקר בלתי נמנע. יש לזה סיבה...
האליטה השמאלנית חלולה, נהנתנית ומפונקת. זאת לא אותה אליטה של דור המייסדים. בשנים הראשונות להולדת המדינה, השמאל לא נרתע מלהחליף לה חיתולים. התחושה הייתה, שהחיתולים האלה על תכולתם המצחינה - שלנו. המדינה זה אנחנו. הערכים המובילים היו חלוציות, התנדבות, קליטת עלייה ופטריוטיזם.
השמאל הוותרן, ויתר גם על מחר. הוא עייף. הנחישות הפלשתינית התישה אותו. הערכים אותם מקדשת האליטה השמאלנית בשנים האחרונות השתנו לגמרי. לא עוד חלוציות, כי מתל אביב תצא הבשורה:
"עכשוויזם", "אסקפיזם" ו-"אינדיווידואליזם". ובשפת העם: "חיים רק פעם אחת".
יונתן גפן, שהיה בצעירותו קצין ביחידה קרבית, הוא אחד מגיבורי התרבות של השמאל. "אני מאוד מרוצה שהבן הבכור שלי (אביב) לא שירת בצבא כובש", כתב גפן (מעריב, 11.8.07). עוד ציטוט מאותה רשימה: "אילו הייתי בן 18, הייתי עושה הכול כדי לא להתגייס. יכול להיות שאפילו הייתי מוכן להיות המנהיג של החצי המשתמט". לא הייתי מתייחס לאלכוהוליסט הזה, אילו היה היחיד.
האוזן השמאלנית פיתחה חסינות למילים: "השתמטות", ו-"סרבנות", ואלרגיה למילים: "מולדת", "צדקת הדרך", שלא לומר "טוב למות בעד ארצנו". אביב גפן לא ישיר את "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת". ואם ישיר, לא יתכוון. השמאל רואה בפטריוטיזם סוג של פשיזם.
אצל הכתומים, זבלים כמו יונתן גפן, אסי דיין והפדופיל דן בן-אמוץ מנוחתו גיהנם, לעולם לא היו יכולים להיות גיבורי תרבות. יותר צעירים שמאלנים רואים בהשתמטות ובסרבנות,
זכות, ובשירות הצבאי
חובה. לעומתם, בני גילם הכתומים, רואים בהגנה על המולדת
זכות וחובה קדושה.
רבות דובר על ערוגות הימין שהצמיחו עשבים שוטים. גם בשמאל יש ערוגות, ואלה מצמיחות מלשנים. חיילים "מבית כתום" לא ילשינו באוזני הפריץ, על מה שחבריהם השמאלנים מגדירים "פשעי מלחמה" של צה"ל. לא ערכים מניעים את "שוברים שתיקה", אלא שנאה עצמית ועליבות. האופנהיימרים מעוררים אנטגוניזם בקרב יהודים שאוהבים את עמם ומדינתם. התוצאה העתידית: פחות פתקי שמאל בקלפי.
לעומת העכשוויזם השמאלני, הכתומים יסתכלו על התקופה במבט היסטורי, תנ"כי משהו - וזה אומר הרבה ילדים. השמאל שומע את צמד המילים "ריבוי טבעי" ובשרו נעשה חידודין חידודין. "שפנים", יכנו בבוז את אחיהם מהימין. ילדים רבים יפריעו לאימא השמאלנית לממש את עצמה. שני ילדים וחיית מחמד זה מספיק. יש עוד ריגושים בחיים חוץ מרומן עם חיתולים. מה לעשות ו"השפנים" האלה מחר-מחרתיים יילכו לקלפי?
שאלתי פעם חבר לוויכוח, שמאלני, איך תגיב אם בעוד עשר שנים, במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי שאתה מקדש בצביעותך, הדתיים יהיו בשלטון- זאת-אומרת, ראש הממשלה יהיה מנהיג הכיפות הסרוגות, וכמוהו נשיא בית המשפט העליון? "במדינה פשיסטית כזאת, אני לא רוצה לחיות", פסק בנחרצות הדמוקרט. "אם זה כל כך מפחיד אותך", אמרתי לו, "למה שלא תקרא לאחיך השמאלנים לעשות ילדים"? "יותר קל להגר למדינה נורמלית", השיב.
בתודעת השמאל, יש מדינה אלטרנטיבית. חלקם דאגו מבעוד מועד לדרכון זר. שיהיה. הלחץ שמפעילים הצורר האירני, הנחישות הפלשתינית ובעיקר מדינת היהודים "הפשיסטית", עלול לגרום לחלק מהם לעוף מכאן. בינתיים, אין להם בעיה לקלוט ללא הגבלה מסתננים מסודאן ו/או מגאנה. חס וחלילה - לא בשכנות. אם בעוד כמה שנים, שהייתם תתברר כצרה חברתית, הם כבר לא יהיה כאן.
בשם האהבה, השמאל לא חושש ממתן תעודה כחולה לפלשתיני משכם, ש"מצא" אישה ערבייה מיפו. הימין רואה בזה טריק שתכליתו "שיבה זוחלת", אהרן ברק רואה בזה זכות יסוד. בשם אותה אהבה, אין לשמאל בעיה גם עם התבוללות. למרות שיהודים פטריוטים לא יכולים למנוע נישואי תערובת, בכל זאת, התבוללות מפריעה להם. האי-נוחות הזאת מוכיחה לשמאלני המצוי, שהימין גזען.
הקלישאה הערבית אומרת "כול כאלב ביג'י יומו", ואני אומר, זה כולל גם את הכלבים האדומים עם הדם הכחול.
ולסיום הערה: אני לא עושה הכללות. ברור לי שרבים בשמאל ציונים נלהבים. אמרתי שמאל, ולא התכוונתי לאנשים כמו אהוד ברק ומתן וילנאי, אלא לאנשים כמו (החבר של ברגותי) חיים אורון, יולי תמיר, יריב אופנהיימר, שולמית אלוני, זהבה גלאון, ניצן הורוביץ, ציפי לבני ו...אהרן ברק.
