תפירת תיק פלילי היא מכה קשה ביותר לאזרח ללא עוול בכפו, והתופעה ידועה ומוכרת למרות שרק מקצת מהתיקים הפליליים שנתפרו בישראל נחשפו.
אישום שווא לאזרח עלול להרוס את חייו, ואם הוא בעל משפחה, ייגרם גם למשפחתו נזק כבד ביותר ובלתי הפיך. את הנזק מתפירת תיק פלילי אני מכיר על בשרי מאחר שמקורב לפרקליטות הגיש נגדי תלונה כוזבת בגין סחיטה באמצעות מכתבי איומים שנשלחו בדואר רשום, ולפרקליטות לא הפריע שלא היו ראיות ואפילו לא היה שמץ של הגיון בתלונה.
אני לא יודע איך תגמר פרשת תאיר ראדה ואם זדורוב אכן ביצע את הרצח, אולם, ממעקב אחר הפרשה, נראה שעלול להיות ספק מהותי אם הוא אכן הרוצח, וגם לאחר סיום המשפט יישאר חשש שמא השופטים טעו כי בתיקים אחרים. הוכח שבבתי המשפט קיים כר נרחב לטעויות והטעיות, בעיקר בגלל מעשי הונאה של הפרקליטות או המשטרה (לדוגמא: פרשת עמוס ברנס, פרשת מע"ץ וכנראה גם בפרשת חנית קיקוס, בה הורשע סלימאן אל עביד, ובאחרונה הנשיא קצב את עונשו).
החלטות הפרקליטות אינן נקיות מכוונות זדון, והן רחוקות מתום לב, לכן האמון בפרקליטות נמצא בשפל חסר תקדים, ואפילו לפיצוח כביכול של פרשת רצח השופט עדי אזר, איש במדינה אינו מאמין כי כך היה.
כדי לצמצם במידה משמעותית את התופעה המכוערת שמדרבנת את הפרקליטות לתפור תיקים פליליים בגלל שוחד או סתם טובות הנאה אחרות, אני חושב שיש לטפל בתופעה בחקיקה מחמירה שתקבע כי עונשו של פרקליט מדינה (או שוטר) שתופר תיק פלילי בזדון, יהיה כגובה העונש המקסימלי הקבוע בחוק שהפרקליטות דרשה להטיל על האזרח שנתפר לו התיק, וכי העונש לא יקטן מחמש שנות מאסר בפועל. הפיצוי הכספי שישולם לקורבן יהיה גבוה ויבוא ממי שתפר את התיק הפלילי.
רק ענישה קשה לפרקליטים ושוטרים שתופרים תיקים פליליים תוכל לצמצם את מימדי התופעה הנפשעת והמסוכנת לחברה ולדמוקרטיה.
