מה מניע את עקיבא אלדר

למרות שהבוחר זרק את אבי רעיון העקירה עמרם מצנע אל קרשי האופוזיציה, זכו שונאי המתנחלים במנהיג ימין מושחת שמילט את עורו באימוץ האידיאולוגיה המובסת. הימין המנצח בכה, השמאל המובס צהל מול המרקע, והדמוקרטיה הפלשתינית העלתה לשלטון ארגון טרור. זה לא הוריד את האסימון בתודעתו של התועמלן עקיבא אלדר. הוא, בניגוד גמור לרצון הבוחר, רוצה עקירות נוספות. אם תשאלו אותו מה מניע אותו, קרוב לוודאי שיגיד לכם: "השלום". הוא בטוח, שכדי להגיע אל השלום הנכסף, חייבים להסיר את מה שחוצץ בינינו לשלום: המתנחלים!!! אין כאן ניתוח מפוכח של המציאות המורכבת, אין כאן רציונאליזם, ואפילו אין כאן אמונה ברצון הפלשתינים בשלום. יש כאן ייחום שמקורו שנאת חינם. ייחום כזה, משבש את הדעת. בפעם הקודמת שרון המבוהל, נפל עליו כמו זכייה בלוטו. הפעם הבוחר האמריקני הביא לו את חוסיין אובמה. שתי זכיות, והוא אפילו לא רכש כרטיס. ומה אם הבוחר לא יתחשב בייחום של אלדר וחבריו - האם ימתין בסבלנות דמוקרטית למבחן הקלפי הבא? הצחקתם אותו. לניצחון האחרון של הימין בקלפי, אין שום משמעות דמוקרטית בעיניו. תחת הכותרת "דבר אלינו במקלות" (הארץ, 29.6.09), מתחנן המזוכיסט האידיאולוגי עקיבא אלדר למנהיג האמריקני להכות אותנו. אילו אובמה היה סדיסט (כמאמר הבדיחה) - היה אומר לו ולחבריו המזוכיסטים: לעולם לא אדרוש ולא אלחץ להוריד התנחלויות. שימו את אלדר על מנגל גדוש גחלים לוחשות, ואל תבטלו את ייחומו לראות בעקירת אחים. ראש הממשלה נתניהו מעצבן אותו. תמורת הסכמה ל"מדינה פלשתינית מפורזת" הוא דורש משכנינו הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. מנקודת מבטו של אלדר, העקשנות הזאת של ראש הממשלה, עלולה לעכב עקירות. תגובת אבו-מאזן לדרישת נתניהו הייתה זריזה: "לעולם לא נכיר בישראל כמדינת העם היהודי", ו"לעולם לא נוותר על זכות השיבה". שתי הכרזות שיש ביניהן קשר. זכרתי משהו, הלכתי לארכיון וזה מה שמצאתי. ביוני 2004, זכו צופי חדשות הבוקר של ערוץ 10 לראות את עקיבא אלדר עולץ, שעה שבישר לאזרחי ישראל ש-(ציטוט): "ערפאת חזר פעמיים על המשפט - אני מכיר בכך שישראל לעולם (במודגש) תהיה מדינה יהודית". יומיים קודם (18.6.04), זכו קוראי הארץ לקרוא ראיון ארוך ומקיף שעשו עקיבא אלדר ודוויד לנדאו (עורך העיתון דאז) עם הראיס הנצור במוקטעה, יאסר ערפאת, שבו הצהיר את אותו המסר. וכך כתבו: "בהחלט", אמר יאסר ערפאת ונופף בזרועו להדגשה. הוא בהחלט מבין ומקבל שישראל חייבת להיות וחייבת להישאר מדינה יהודית. הפלשתינים קיבלו זאת בגלוי ובאופן רשמי ב-1988 במועצה הלאומית הפלשתינית שלנו". סוף ציטוט. תחת הכותרת "לא זאת השאלה" פרסם אהוד אולמרט מאמר בעיתון האמריקני "וושינגטון פוסט" (פורסם במעריב, 19.7.09) שבו כתב: "היה ראוי לבדוק את הסיבות שבגללן דחו הפלשתינים את ההצעה שלי. ההצעה שלי הייתה עוזרת להגשים את רעיון שתי המדינות", וה"פאנץ'": "אני סבור שחיוני ללמוד את השיעור שמלמדת הדחייה הפלשתינית להצעה שכזאת", סוף ציטוט. עקיבא אלדר קרא וקצף. "במאמרו תוהה אולמרט מדוע הפלשתינים לא קיבלו את ההצעה הנדיבה להסדר קבע שהניח לפני יו"ר הרשות מחמוד עבאס, ותמה מדוע האמריקנים והערבים מתעקשים על הקפאה מוחלטת של הבנייה. התשובה מסתבר מצויה בנאמנות שלו עצמו לאותן הבנות, שהוא תובע מארה"ב לכבד" (הארץ און-ליין, 19.7.09). ואני מוסיף תהייה משלי: מדוע עקיבא אלדר לא דורש מאבו-מאזן, ולא מזכיר לקוראיו, שערפאת הסכים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, והנה מסתבר שלא רק מחמוד עבאס המתון - אפילו חברי הכנסת הערבים לא מוכנים להכיר בישראל, כמדינת העם היהודי. המסקנה מבצבצת מעצמה: תורת השלבים חיה ובועטת, ועקיבא אלדר הוא אחד מסוכני המכירות שלה...