אולי אני, אזרחית מן השורה, והעיתונאי שלמה צזנה ('ישראל היום') לא שומעים אותן חדשות. אחרת קשה להבין איך שמעתי פעמים רבות את רבני העדה החרדית, מכל הפלגים והזרמים, קוראים לצאת להפגנות שקטות ובלתי אלימות ומגנים את האלימות, ואילו צזנה לא שמע אותם כלל, או אולי לא נתן לעוּבדות לבלבל אותו (אחרת לא הייתה לו כתבה). לא סוד הוא כי רוב המתפרעים הם נערים ושבבניקים, משולי העדה, שאינם נשמעים להוראות הרבנים.
יתר על כן, אני תמהה על עיתונאי ותיק ומקצועי כשלמה צזאנה, על הקלוּת היתרה שֶׁבָּהּ הוא ממליץ על אישפוזה הפסיכיאטרי של האם, עוד טרם הוּכחה הפרעתה הנפשית. החיפזון הוא מן השטן, אך נחשב לאויב העיתונות, החייבת להיות זהירה ושקולה בהתבטאויותיה ונאמנה לעוּבדות. אך צזאנה מאכזב הפעם, ואינו עומד בקריטריונים.
גם תמיכתו של צזאנה בענישה הקולקטיבית של החרדים, שרובם לא השתתפו בהפגנות - למנוע מהם שירותים עירוניים - אומרת דרשני. האִם מעורבים בה שיקולים זרים?
ראוי היה שברקת ילמד מראש העירייה הקודם, אורי לופוליאנסקי, איך לשמור על דו הקיום בין החרדים לחילונים בפרט, ועל המרקם העדין בין כל האוכלוסיות בעיר בכלל.
הידברות
צודק הרב יובל שרלו, מרבני צוהר, שצריכה להיות הידברות בין כל חלקי העם, ובכללם בין החרדים לחילונים. אולם אני תמהה על הרב הנאור שעדיין נטוע בדעות קדומות, כאילו החברה החרדית היא עדיין חברה בדלנית ומסוגרת.
ובכן, אם הרב לא שמע עדיין, אז יש לי חדשות בשבילו. החברה החרדית היא כבר מזמן לא חברה סגורה. ניתן למצוא אותה משתלבת בכל תחומי ההייטק, התקשורת והעסקים. ויש לה גם אתרי אינטרנט, כגון 'בחדרי חרדים', 'כיכר השבת' ועוד (הרב מוזמן לבקר) וערוץ טלוויזיה בְּשֵׁם, כמה מפתיע, 'הידברות'!
נכון, שיש עדיין קבוצה קיצונית מתבדלת של נטורי קרתא, שהיא עתה במרכז החדשות, ואפילו להם יש נציגים המתראיינים ברדיו החילוני. אך חוץ מהם, החברה החרדית הרבה יותר פתוחה משהייתה. ואגב, יש לי עוד חדשה בשביל הרב, הציבור החרדי אינו עשוי מקשה אחת, ויש בו פלגים רבים: חסידים, ליטאים וספרדים, בדרגות מתינות ופתיחות שונות.
הרב מוזמן להכיר!
התגייסות קולקטיבית
רבים מביעים פליאה, כיצד זה החרדים התגייסו לטובת מי שכונתה "האם המרעיבה", אך "זנחו" את שתי הנשים האחרות, המואשמות בהתעללות, האם הטאליבנית והחסידה של אליאור חן. התשובה היא, כי שתי נשים אלה נמנות עם קהילת החוזרים בתשובה (ולמעשה חריגות גם בקהילה זו), הנחשבת למתבדלת בחברה החרדית.
ראוי לציין כי מבחינת הקריטריונים של צניעות, מאסר נשים חרדיות נחשב חמור פי עשרת מונים ממאסר גברים. אולי זו הסיבה, מֵעֵבֶר לתחושת הסולידריות החרדית, שהחסידויות הקיצוניות, סאטמר ותולדות אהרן, התגייסו כולן למען האישה במעצר. התגייסות קולקטיבית כזאת לא ראינו אפילו אצל האברך ואלס, שנאשם בהריגת בנו ברשלנות.
עם זאת ראוי לציין כי מדובר אכן במקרים חריגים ביותר, וכי רוב המשפחות החרדיות מגדלות משפחות ברוכות ילדים למופת, בהתאם למסורת היהודית מדורי דורות.
הרפורמה נגד ההלכה
דבריו החמורים של אמנון שפירא, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר, המעדיף את הרפורמים על החרדים, אומרים דרשני. בשיטת "הפוך על הפוך' רואה שפירא בחרדים רפורמים, ובזרם הרפורמי את הדת הלגטימית.
התבטאות אומללה זו, של אישיות בכירה בציונות הדתית, המייצגת את מפד"ל הישנה, יכולה להסביר שתי תופעות בתנועה: הקרע הרעיוני בה, וההסתייגות מן החרדים – לעומת הקירבה אל החילונים.
כידוע, הרפורמים חותרים נגד ההלכה היהודית, כופרים בתורה מן השמים, וקרובים מבחינה ריטואלית אל הנצרות. אם שפירא, מוותיקי התנועה, מסוגל לתת לגיטימציה לזרם הרפורמי מבלי לראות את הסכנה הטמונה בו ליהדות – מה הפלא שמתפתחת בתנועה השקפה ניאו-רפומית, כדברי הרב יהושע שפירא?
אין ספק, שעם דיעות כמו של אמנון שפירא, היהדות לא הייתה שורדת אלפיים שנות גלות. היא שרדה בזכות דורי דורות של יהודים החרדים לדבר ה' ונאמנים להלכה היהודית.
דומני כי הרב קוק, מנהיגה הרוחני הדגול של התנועה, היה מתהפך בקברו לנוכח דיעות רפורמיות מסוג זה. גם העובדה שהסובלנות שהטיף לה הרב תורגמה אצל רבים מבני התנועה לפשרה בהלכה, היא בניגוד לרוחו.
זו גם הסיבה שבישיבות החרדיות אין ספרים של רבני הציונות הדתית, משום שרובם נוגעים בהשקפה הציונית ובנושאי השקפה של התנועה בכלל, המנוגדים להשקפה החרדית. לעומת זאת, בישיבות הציוניות מחזיקים בעיקר ספרי הלכה של הרבנים חחרדים.
שפירא, המתקומם נגד פסילת הגיורים של הרב שרמן, יודע היטב לצטט מן התורה את האיסור להונות את הגר, אך משום מה שוכח את הציווי האחר, החוזר אף הוא עשרות פעמים בתורה, והוא: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר". דהיינו, הגוי נכלל בקטגוריה של גר רק משקיבל עליו קיום מצוות כהלכה. רק אז, משנכלל בכלל ישראל, חל האיסור להונותו בגלל מוצאו השונה.
חרדים להלכה
הרב אברהם וסרמן, מרבני צוהר, משווה בין הפלגים בציונות הדתית לפלגים ביהדות החרדית. דומני כי השוואה זו בטעות יסודה.
כל הפלגים ביהדות החרדית מקפידים על שמירת מצוות, קלה כבחמורה. ההבדלים ביניהם הם במנהגים ובדגשים שונים בלבד. השאלה היא, האִם הדָגש הוא על התפילה, כמו אצל חסידים, או על לימוד תורה, כמו אצל ליטאים. האם לאכול בפסח קטניות, כמו אצל ספרדים, או לא לאכול כמו אצל אשכנזים. ההבדלים באים לידי ביטוי גם בנוסחי תפילה ובלבוש השונה בחסידויות השונות, וביניהן לליטאים ולספרדים. גם בתוך הליטאים יש הבדל בלבוש בין ליטאים ירושלמים ובין ליטאים שמוצאם ממזרח אירופה. וכך הלאה.
לעומת זאת, הפלגים בציונות הדתית הם בעיקר על הרקע של שמירת מצוות. החל מהזרם התורני ואחרים המקפידים על שמירת מצוות, דרך ה"לייטים" השונים, המזלזלים בחלק מקיום המצוות ועד הדתל"שים (דתיים לשעבר), המתנערים מקיום המצוות כלל. גם הזרם הניאו-רפורמי, המתגבש לאחרונה בתנועה, הוא על-רקע המחלוקת של מידת קיום ההלכה.
ועוד לא אמרנו מילה על 'קולך'.
גאולה עכשיו
ידועה האנקדוטה על נפוליאון, שראה בתשעה באב יהודים בבית הכנסת יְשובים על הרצפה ובוכים. כששאל אותם לפשר התופעה, הסבירו לו שהם מתאבלים על חורבן בית המקדש. 'מתי קרה הדבר?', שאל נפוליון. 'לפני אלפיים שנה' השיבו לו היהודים בהתרגשות. 'האומנם?!' – תמה נפוליאון. 'עם שמתאבל על עֲבָרוֹ, ראוי להיגאל' אמר.
לאחרונה נשמעות דעות, אפילו בקרב הציונות הדתית (אלא מה), לביטול מרבית הצומות. לא סוד הוא שהציבור הרחב רואה בהם ריטואל ארכאי, שאינו רלוונטי לימינו, במיוחד כשאנו במדינת היהודים.
דומני כי תפיסה ארכאית זו של הצומות בטעות יסודה. אין מדובר בריטואל טקסי בלבד. הצומות נוגעים לעמנו כאן ועכשיו. הם מתקיימים, ורלוונטיים ביותר, כל עוד לא תיקַנו את החטאים שגרמו לחורבן הבית. כל עוד אין אהבת חינם, יש רצח ופריצוּת, ישראל אינם משַמרים שתי שבתות וכדומה, אנו אבלים על המצב הקיים. על כך יש להוסיף את האנטישמיות, פיזור העם בתפוצות ועוד, שאינם, כידוע, ממאפייני הגאולה.
המסר באבלות הוא אפוא קריאה לציבור לתיקון המעשים, לשיפור המצב החברתי והדתי, ובא לציון גואל.
