השופט אשר גרוניס דחה את ערעורה של עיריית חיפה. לדבריו, לרשם המאשר את הערעור ניתנה הסמכות על פי התקנות האמורות להכריע האם להתנות את זכות הערעור במתן ערבון או האם להסתפק בהתחייבותו העצמית של המערער.
למעשה, כותב השופט, אין בהתחייבותו העצמית של מערער לתשלום הוצאות משפט שום משמעות משפטית. זאת משום שבאם נפסקו על המערער הוצאות הוא הפך למחויב על פי דין. כך שהתחייבותו העצמית מיותרת ביחס לחיובו על ידי בית המשפט. בפרקטיקה, באם המחויב בהוצאות משפט לא מכבד את הפסיקה יאלץ המשיב, על מנת לגבות את חובו, לכתת רגליו במידה שווה בין לשכות ההוצאה לפועל בין אם המערער התחייב לשלם את הוצאות המשפט בין אם לאו. כך השופט גרוניס.
מכל מקום, כותב השופט גרוניס, הושרש בקרב רשמי בית המשפט העליון הנוהג לפטור גופים שמקוימים בהם שני התנאים כדלקמן מהפקדת ערבון על סמך התחייבותם העצמית:
- הגוף איתן מבחינה פיננסית.
- הגוף הוא בעל מוניטין של מי שמשלם את הוצאות המשפט של המשיב במידה וחויב בהן.
דוגמאות לגופים שניתן לסמוך עליהם ומשכך נפטרו בעבר על סמך התחייבותם העצמית מהפקדת ערבון מביא השופט גרוניס בדמות ממשלת ארה"ב והסוכנות היהודית. אף דוגמאות הפוכות, של מי שלא ניתן לסמוך עליהם, ולכן, חרף בקשותיהם, לא פטרם בית המשפט מהפקדת ערבון הביא השופט, ואלו הן עיריית נצרת עילית, עיריית באר שבע ועיריית ירושלים.
מאחר ואין ערך משפטי ממשי להתחייבות העצמית, שואל השופט גרוניס, מדוע פוטרים הרשמים גופים מסויימים ממתן ערבות בתמורה להבטחה בעלמא? ומשיב – שערך משפטי אינו חזות הכל. להתחייבות עצמית לתשלום חוב ישנו ערך מוסרי. משכך היכן שהוכח לגבי גוף כי הוא דבק בערך המוסרי של קיום הבטחה – יש להסתמך על הבטחתו.
לדברי השופט גרוניס, בבוא הרשם להכריע האם לפטור גוף מסוים מהפקדת ערבות עליו לברר - לא בצורה פרטנית - אלא בקווים כלליים של "ידיעה שיפוטית" ושל חזקות האם הגוף איתן פיננסית אם לאו והאם הוא משלם את חובותיו במהרה או שמא מערים קשיים ביורוקרטים רבים. משכך צדקה, לדבריו, הרשמת, שאור למצב הכללי הפיננסי של הרשויות המקומיות לא איפשרה לעיריית חיפה להמיר את הערבון בהתחייבות עצמית.
מאחר ובין כה, בשל היותה רשות מקומית, נפסלה עיריית חיפה מלהמיר את הערבון בשל המצב הפיננסי הלקוי של כלל הרשויות המקומיות, לא מצא השופט גרוניס מקום להמשיך ו"לברר" האם – באמת - ייתכן - שרשויות מקומיות נכשלות לעבור גם את המשוכה השניה שצריך לעבור גוף הרוצה להיפטר ממתן ערבות - משוכת היעדר הביורוקרטיה וקיום התחייבויות. כך:
"המערערת היא רשות מקומית. מן המפורסמות, כי מצבן הכלכלי של חלק מן הרשויות המקומיות אינו שפיר (לפיכך, העובדה שהמערערת הינה רשות מקומית אינה מהווה כשלעצמה עילה להסתפק בהתחייבות עצמית חלף הפקדת ערבון). המערערת טוענת, כי היא נמנית על הרשויות המקומיות שמצבן הכלכלי איתן. להוכחת טענתה זו, צירפה המערערת תצהיר שבו מפרט הגזבר שלה את מצבה הכלכלי. אלא שכאמור, איני סבור שבגדר הליך מסוג זה יש לשעות לטענות ספציפיות של בעל דין בדבר חוסנו הכלכלי. משעה שהחוסן הכלכלי אינו נתון מובן מאליו, מתחייבת המסקנה שאין להסתפק בהתחייבות עצמית. אילו היינו מקבלים את גישת המערערת, היה על הרשם לבדוק בכל תיק ותיק בו רשות מקומית היא המערערת את מצבה הכלכלי, אם הוגשה בקשה בעניין. יתרה מזו, לא לעולם חוסן ומצבה של רשות מקומית עלול אף להתדרדר. היינו, אף אם בגדרו של תיק פלוני היה נקבע כי רשות מקומית מסוימת איתנה מבחינה כלכלית, לא היה הדבר מונע את הצורך לבדוק זאת שנית לאחר זמן. מצב דברים כזה עלול להטיל על המערכת השיפוטית ועל בעלי הדין נטל כבד ובלתי מוצדק.
כאמור, בנוסף להוכחת איתנות כלכלית נדרש כי יוכח נוהג לכבד פסיקת הוצאות ללא סייג וללא העמסת מכשולים בירוקרטיים. נוכח מסקנתי כי רשות מקומית אינה חוצה את סף הדרישה להוכיח איתנות כלכלית לעניין הסוגיה בה עסקינן, איני נדרש לשאלה האם מתקיים התנאי הנוסף במקרה של המערערת."