המשנה לראש הממשלה, השר משה בוגי יעלון, היה בדרכו צפונה, בעת שהחל בכנסת הדיון הטעון על חוק מינהל מקרקעי ישראל. קודם לכן נראה על מושבו במליאה, כשזו קיימה את הישיבה לציון 69 שנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי. ברוב קשב האזין יעלון לדוברים - יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה - כולם רואים עצמם כנוטרי מורשתו. זה לא הפריע להם ולחבריהם להתכתש מילולית וקולנית בדיון הקודם ובדיון שלאחר ז'בוטינסקי, שממנו נעדר המשנה לראש הממשלה.
יעלון עצמו, מאז נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף לליכוד, מגלה התעניינות ב"אבי התנועה". כבן למשפחה מפא"יניקית, כחניך הנוער העובד בקריית חיים, הוא מוצא לנכון עתה, משעבר לימין, למלא את החסר. בכנסת אומנם לא נשא דברים, אבל באותו ערב, הרחק משם, ניתנה לו הזדמנות להפליג בשבחו של ז'בוטינסקי.
לא איש של מרי
בוגי יעלון לא רצה "לעשות שריר" לראש הממשלה. הוא איננו פופוליסט כמו מירי רגב, שכבשה את אנשי השווקים במאבק נושא-הפרי על המע"מ. כשחיוך של ניצחון מרוח על פניה, היא גרמה בעקיפין נזק להתנחלויות. בוושינגטון הרי אומרים: אם הרגב הזאת קיפלה את נתניהו, לא תהיה לנו שום בעיה לכופף אותו בנושא המדיני. ואכן, מכבש הלחצים כבר מופעל.
בוגי איננו מירי ואינו איש של מרי. הוא אדם שקול ואחראי, המבקש לרכך את חוק מינהל מקרקעי ישראל. לכן הבריז מן ההצבעה החפוזה. אילו ביקש ראש הממשלה להשיג את יעלון לאחר הפארסה במליאה, לא בחדרו בכנסת היה מוצא אותו, כי אם הרחק-הרחק מן המשכן. בערב כבר היה בוגי בתוככי יער לביא, בסמוך לצומת גולני בצפון.
נושם בפסגות
מה חיפש השר בין עצי היער? כמובן, לא מסתור מחמתם של הבוס וחבר יועציו. פשוט מאוד: משה יעלון עמד בהתחייבותו לתנועת הנוער הלאומי, להיות אורח הכבוד בטקס סיום של קורסי ההדרכה. וכך, את כיסאו המרופד בכנסת, המיר לשעה קלה בכיסא פלסטי מאולתר. את אור הזרקורים החליף בתאורת לפידים עמומה, ובני שיחו היו לא שועלים פוליטיים צעקניים, כי אם בני נוער תמימים, חברי תנועה ציונית שמחדשת ימיה כקדם.
מי שנכח באותו מעמד, לא יכל שלא לחוש בהתרוממות הרוח של השר הבכיר. ללא ספק הוא שש להעביר את הערב לא בדיון מבזה על מקרקעי ישראל, כי אם במפגש לבבי עם צעירים נלהבים על קרקע ההר, תחת כיפת השמים החשוכה, נושם אוויר פסגות עם ריח אורנים, הרחק ממחנקי הכנסת.
הע"ל לכיוון מעלה
תנועת הנוער הלאומי שייכת להע"ל (הסתדרות העובדים הלאומית). כן, כן, האסוציאציה נכונה - אברהם הירשזון. לשעבר שר האוצר. לשעבר הגביר של הע"ל, שהונה את הארגון שבראשו עמד, הצניח אותו אלי שפל נורא. בקרוב - איזה ביזיון - יתחיל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו.
והע"ל? - כיום הנהגה חדשה ורעננה יש לה, וזו שמה לה למשימה לשים פס על התקופה המבישה ולבסס מחדש את מעמדו כארגון עובדים אטרקטיבי, בעל צביון לאומי, שמתחבר מחדש למורשתו ההיסטורית. בימים אלה מלאו 75 שנה לייסוד הע"ל. היא קמה בהשראתו של זאב ז'בוטינסקי, כדי לשבור את המונופולין הגס של ההסתדרות הסוציאליסטית, שמנעה בשנות ה-30 כל פרנסה מעובדים שלא הסכימו להיות מאורגנים בשורותיה ולשאת את הפנקס האדום.
כיום מאות-אלפים חברים בהע"ל, שדיגלה הוא כחול לבן, ולה תנועת נוער מפוארת. ראינו זאת ביער לביא: הנוער הלאומי למאותיו הציג את תכניו המתקדמים, את דבקותו בתורת ז'בוטינסקי, אבי מדינת הרווחה והציונות החד-נסית, בטקס מרנין של סיום קורסי ההדרכה.
להיכן לבו של בוגי?
זה הטקס שעליו לא ויתר בוגי יעלון. בברכתו הוא העלה על נס את הצעירים האנרגטיים, את האידיאליזם שלהם, השואב השראה מז'בוטינסקי, ושיבח את מופעי להקות התנועה, זו מבאר-שבע וזו מחיפה. הוא הדגיש מנסיונו שלו כחניך לפני כיובל שנים בתנועת נוער אחרת: תנועות הנוער הציוניות חיוניות מאוד לעתידנו. הן מציידות את החניכים בתרמיל מלא אהבת ארץ-ישראל, ומכשירות אותם לשאת בתפקידי הנהגה במדינה.
ביום ז'בוטינסקי - ז'בוטינסקי עצמו לא היה בכנסת. הוא לא היה בלבבות הח"כים. הוא היה בלבבות חניכי הנוער הלאומי, אי-שם בלב יער צפוני. גם בוגי יעלון לא היה למעשה ליד שולחן הממשלה. בלבו, ואחר-כך גם בגופו, הוא היה עם חניכי ומדריכי הנוער הלאומי. הוא חיבק אותם והם אותו, הוא ריגש אותם והם אותו. הוא נהנה מכל רגע בחברתם, ובצדק. הוא ראה בהם את היפה שבמדינה, את דור העתיד.
