שיבושים בשקשוקה

לא תמיד מצליחה שיטת השקשוקה, יש פעמים שאזרחים תמימים החרדים לזכויותיהם או ארגוני איכות סביבה, תופסים את השור בקרניו, בזמן. חוף הרצליה הוא דוגמה טובה לכך, ומוזיאון תל אביב הוא דוגמה טובה גם כן, אבל רמת חובב וים המלח זה לא הרצליה. ברמת חובב ובים המלח, זה סדום ועמורה, שם אף בדואי לא עותר לבג"צ, שם אין דין ואין דיין. להלן ציטוטים משני פסקי דין בהרצליה, האחד עוסק בפרויקט מרינלי (חוף הנכים), שבוטל עקב אי-חוקיות התוכניות, ולמיטב ידיעתי מנסים להפעילו שוב; והשני פרויקט המרינה, דרומית לחוף הנכים אשר הוקם, ובית המשפט הנחיל בו הגבלות מאוד מאוד קשות. כדאי לשים לב שנושא מרינה הרצליה + היחסים המאוד-מיוחדים בין משפחת עופר ובין אלי לנדאו תפסו מקום נכבד בסרש של רוזנטל ועבודי (כולל תרומות בלתי חוקיות אשר שולם כופר בגינן), אך למיטב אבחנתי, עידן עופר לא התייחס אליהם כלל בסרטו. החלטת כבוד השופט קלינג – פרויקט מרינלי – חוף הנכים בהרצליה – עמדה גם בערעור בעליון (בין הבונים – האחים עופר ו/או חברות שבבעלותם) ה"פ 128/96, ה"פ 2073/95 (מחוזי ת"א) 10. הנני מודע לקושי שמציבה החלטתי בפני המשיבות מס' 4 ומס' 5 (אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ, אשדר חברה לבניה בע"מ א.ה) אשר השקיעו מכספן ברכישת הנכס ובתכנונו ואין הן זוכות לראות פרי בהשקעותיהן. אולם אין להן אלא להלין על עצמן ועל יועציהן. ההולך להשקיע סכומים נכבדים, כמו המשיבות, חייב לבדוק בשבע עיניים במה הוא משקיע. נשוא הרכישה אינו שטח הקרקע, אלא הקרקע ומה שניתן לעשות בה על-פי דין. ענין זה מוכרע על-פי תוכניות המיתאר לרמותיהן. מי שלא בודק כל אלה משול לרוכש כלי רכב ממורק ומצוחצח מבלי לעמוד על מצבו המכני. 11. התוצאה שאליה הגעתי לא רק שנראית לי כמחוייבת על-פי הדין אלא שזו גם תוצאה ראויה .מנגד ליזמים ניצבים המבקשים שהקימו בתיהם בקרבת מקום ושיש להם ציפיות באשר לאיכות החיים שממנה יוכלו ליהנות ולשווי נכסיהם הם, שווי הנגזר מההוראות התכנוניות. ציפיה זו אינה מוגנת לצמיתות. כל כולה היא בכך שכל המבקש לסטות מההוראות התכנוניות או לשנותן יצטרך לילך בדרך שהותוותה בחוק התכנון והבניה, דרך המבטיחה למבקשים מעמד בהליכים ובסופה החלטה המאזנת את האינטרסים השונים. 12. לפיכך הנני נעתר לבקשות בתיק ה"פ 2073/95 ובתיק ה"פ 128/96 ומצהיר כי החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בהרצליה, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב ושל ועדת המשנה של המועצה הארצית המתייחסות לתוכנית הר/1786 הינן בטלות, וכי יש להביא את התוכנית האמורה לדיון מחדש ברשויות התכנון, כאשר על כל רשות ורשות יהיה להתייחס לתמ"א/13 וכן לאפשר למבקשים להביא את התנגדותם על-פי הדין. החלטת כבוד השופט גורן – מרינה הרצליה – עמדה גם בערעור בעליון לאחר שניתנו הקלות לקונים טרם בעתירה (בין הבונים – האחים עופר ו/או חברות שבבעלותם) [קישור] 44. במקרה מעין זה, קבלתה של טענת שיהוי – מעבר לכך שהיא מכשירה דה-פקטו פגיעה חמורה בחוק ולעתים אף באינטרסים ציבוריים חיוניים – עלולה ליצור את התחושה שקביעתן של עובדות בלתי חוקיות בשטח משתלמת בסופו של דבר. עמד על כך כבוד הנשיא שמגר: "...חשיבותה של המגמה שלא לאשרר פעולות פסולות היא בכך שהיא מונעת הפקת תועלת ממעשה פסול ומונעת היווצרות ההרגשה בציבור, שהכוח לאגוף או לעקוף את הנהלים התקינים גובר, הלכה למעשה, על החובה לקיימם" (עניין פורז [10], בעמ' 804). לכך, אין צורך לומר, עלולה להתלוות גם פגיעה קשה באמון הציבור במשפט ובשפיטה. אלו הן תוצאות שבית המשפט צריך להיזהר מהן. אלו הן תוצאות ששיטת המשפט, כעניין שבמדיניות, צריכה להיזהר מפניהן. אמור מעתה: העובדה שהעתירה הוגשה באיחור, היא כשלעצמה, אינה צריכה להתפרש כמקנה חסינות אוטומטית מפני ביקורת שיפוטית. בעניין זה מוקנה לבית המשפט שיקול-דעת וכל מקרה יישקל לגופו. הגם שהשאלה היא, כבמקרים רבים, שאלה של איזון בין אינטרסים שונים (ובענייננו בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של המשיבות), מקובל לומר שככל שהפגיעה בשלטון החוק העולה מן העתירה היא חמורה יותר וככל שמקופלת בה גם פגיעה באינטרסים ציבוריים חיוניים, כן ייטה בית המשפט שלא לקבל טענות פרוצדורליות כטענת הסף של שיהוי. 45. בעניין שלפנינו הן הפגיעה בשלטון החוק והן הפגיעה במשאב ציבורי חיוני – חוף הים – הן פגיעות בולטות וחמורות. אין חולק כי על-פי תמ"א 13 אסורה הבנייה..... 46. נדמה שאין צורך להכביר במילים על התכלית העומדת ביסוד תמ"א 13 ועל החומרה שבה יש להתייחס להפרות של התוכנית, המכרסמות בשימושים בחופי הארץ שנועדו לכלל הציבור ומבקשות לנצל משאב טבעי זה למטרות פרטיות. על המטרות העומדות ביסוד תמ"א 13 עמדה השופטת ביניש בפרשת חוף הכרמל [1], בעמ' 409 48. ודוק היטב, בנייתן של דירות למגורים על-ידי המשיבות במיתחם המרינה באופן המנוגד לתמ"א 13 וליתר התוכניות החלות על מיתחם זה הייתה והינה בלתי חוקית ללא כל קשר לנורמות המוצעות בהצעת החוק הנ"ל. 49. ...בנסיבות המקרה דנן אין לראות את הבנייה למגורים מלכתחילה אלא כניסיון ליצור עובדות בלתי חוקיות בשטח, תוך עצימת עיניים כלפי המצב המשפטי ותוך ידיעה בפועל – שבה מודות חלק מהמשיבות עצמן – כי המרינה אסור שתהפוך לשכונת מגורים. הקונסטרוקציה המשפטית שהוצעה על-ידי המשיבות, המבקשת לבסס את הסתמכותן הנטענת (ואת הבנייה למגורים) על מצגים כאלה ואחרים שערכו הרשויות או על היתרי הבנייה, היא קונסטרוקציה שכאמור אינה מקובלת עליי. למותר לציין כי ככל שרשויות התכנון עצמן פעלו אף הן באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הדין (למשל בכך שלא אכפו אותו על המשיבות במועד המתאים), הרי בעובדה זו, היא כשלעצמה, יש דווקא כדי להחליש את עוצמתה של טענת השיהוי (השוו לעניין ועד אמנים [9], בעמ' 377)... 50. ....בענייננו אין מדובר בהפרת דין כזו הפוגעת אך במספר מצומצם של פרטים. המדובר בפגיעה במשאב ציבורי של חוף הים אשר יועד לציבור התיירים והנופשים ולציבור בכללותו למטרות של "תיירות ונופש" ואשר בלא התערבות שיפוטית אחת דינו להילקח מרשות הציבור ולעבור לרשותם של יחידים בעלי ממון. שנית, כאמור לא השתכנעתי בטענות המשיבות כי פעילותן והתנהלותן בכל הקשור בפרשה נעשו בתום-לב. שלישית, המדובר בהפרה נמשכת. תוצאותיה אינן חד-פעמיות אלא נמשכות, והן גם מנציחות מצב בלתי חוקי. 51. במצב עניינים שכזה דווקא קבלתה של טענת השיהוי המושמעת מפיהן של המשיבות תיצור תוצאה קשה מבחינת שלטון החוק, שבה גופים כלכליים פרטיים פועלים בניגוד לדין, על-חשבון האינטרס הציבורי, קובעים עובדות מתמשכות בשטח וגם נהנים לאחר מכן מאי-התערבות באי-החוקיות הזו מחמת שיהוי בהגשת העתירה. כפי שכבר ראינו קודם לכן, הניתוח הרעיוני של תורת השיהוי מלמד כי מקום שבו קבלתה של טענת השיהוי יוצרת, היא כשלעצמה, תוצאה בלתי מוצדקת הגוררת פגיעה חמורה בשלטון החוק ו"חסינות" דה פקטו מביקורת שיפוטית, נשמטת הקרקע מתחת הרעיון המונח ביסוד תורת השיהוי. דרכו של משפט היא שאין מתקנים עוול אחד (עוול ההסתמכות של המשיבות) בעוול אחר חמור יותר. סבורני שקבלתה של טענת שיהוי – אפילו נסיבות העניין היו כאלו שבהן העתירה נגועה הייתה בשיהוי אובייקטיבי ולא רק בשיהוי סובייקטיבי – תוביל לפגיעה חמורה בשלטון החוק ועל-כן דינה של טענת השיהוי להידחות.