דונם פה ודונם שם

ארץ ישראל - כך במסורת היהודית וכך גם על-פי הבנתו של העולם כולו - היא אדמתו של עם ישראל, לא של חבר בעלי מגרשים. זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל היא בת אלפי שנים. למרות שברַבּות מן השנים האלה העם כלל לא שלט בארצו, הזכות הזו השתמרה והיא הגיעה רעננה ובת תוקף עד למאה העשרים - לא בהורשה מיהודים יחידים לצאצאיהם, אלא כזכות קולקטיבית של עם ישראל לדורותיו. כך גם הובנו הדברים בעידן המודרני על-ידי הקהילה הבינלאומית. רוב מדינות העולם הכירו בזכות הלאומית המיוחדת הזו, ועל בסיס זה תמכו בהשבת הארץ לעם היהודי, על-מנת שיבנה בה מחדש את ביתו הלאומי. הרפורמה במקרקעין מאיימת לשנות את הזכות המיוחדת של עם ישראל על ארץ ישראל ולהביא לאובדנה. גם אם נכון שמינהל מקרקעי ישראל, המופקד על שמירת מעמדן של קרקעות הלאום, הפך עם השנים למפלצת זוללת "סוגרי מרפסות", יש לעשות רפורמה במינהל ולא בקרקעות. יש לתקן את דרכי המינוי של מנהלי המינהל, את טיב סמכויותיהם, את הפיקוח עליהם, את הפיקוח הפרלמנטרי על השרים הממונים על המינהל, אבל לא להפקיר את הקרקע. הארץ הזו שייכת לכולנו ולדורות הבאים אחרינו. במשותף. ולעולם ועד. תומכי הרפורמה הצליחו לגרור את הדיון בה אל הזירה של "האזרח הפשוט נגד בעלי ההון", ולמקדו בשאלה "מי ייהנה מן הרפורמה?" בכך הסיטו את תשומת הלב הציבורית מן העיקר: לא משיקולים כלכליים הרפורמה הזו פסולה, אלא משום פגיעתה הקשה והבלתי הפיכה בנרטיב המכונן של מדינת ישראל, שעל פיו ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ובימינו, גורלות נחרצים במאבק בין הנרטיבים היריבים עוד יותר משהם מוכרעים בשדות הקרב. אויבי ישראל מתקשים להכריעה צבאית אבל הם עולים עליה - לא פעם בסיוענו - במאבק בזירה הרעיונית. במאמץ לקעקע את סיפור-התשתית הציוני הם טוענים, בין השאר, כי ליהודים, כעם, אין כל זכות בארץ ישראל. והלא בהפרטת קרקעות הלאום תבוא מדינת ישראל ובמו ידיה תְּאַיֵּן את זכותה הלאומית המיוחדת ותהפוך אותה לצֶבֶר זכויות של בעלי נדל"ן גרידא - יהודים, לא יהודים, אין זה משנה. (ואגב, על סמך מה בדיוק מרגיעים אותנו בלעג כל מיני מבינים ש"הסעודים לא עומדים בתור לקנות פה מגרשים..."?) עיקר הבעיה הוא בכך שזכותנו על הארץ, הנתונה למתקפות קשות מכיוונים שונים, לא תחזיק מעמד כצרור זכויות של יחידים ב"נכסי מקרקעין". הרפורמה הזו ממש משחקת לידיהם של אויבי ישראל. הדיבורים על תיקונים שיוכנסו, כביכול, בחוק, לאחר קבלתו, מעליבים. לא מעבירים חוק היום כדי להכניס בו תיקונים מחר. קשה לתת בדיבורים כאלה אמון והם נועדו לשמש מיסתור (שקוף) לאלה שיצביעו כנראה, מבוישים, בעד הרפורמה למרות שהם מבינים את המשמעויות החמורות הנגזרות ממנה. אכן, ראוי שיתביישו. הרפורמה תִּבקע בקיע מסוכן באושיות הציונות. 800 אלף הדונם הראשונים יהוו רק תקדים שבעקבותיו יבואו "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב...", וכך תאבד אדמת העם מצפון עד נגב. והיא תאבד לעולם. השינויים שייגָרְמו במעמדן של קרקעות הלאום יהיו בלתי הפיכים. כל דונם שיישמט מידי מדינת ישראל יגרע פיסה מן הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל, לעד. אילו נעשתה בהיסח הדעת, היה ברפורמה השערורייתית הזו משום רשלנות שאין לה סליחה. משנעשתה ביודעין ובכוונת מכוון היא בגדר מעילה של ממש ברעיון הציוני, במדינת ישראל, בַּמעמד ובאינטרסים של העם היהודי לדורותיו. הרפורמה הזו היא גחמה שאסור לתמוך בה. למצער, על חברי הכנסת והשרים לדרוש את המרת יסוד ה"מכירה" שבה ל"חכירה".