ה-3 באוגוסט 2009 ייזכר כיום כואב ומדאיג. שתי אמיתות נחשפו ביום הזה. האחת: עם ישראל לא ראוי לארץ ישראל. הארץ הזו, שבמשך אלפי שנים נחשבה ארצו של עם ישראל, עלולה עם הרפורמה, לא להיראות יותר ככזו. במקום זאת היא תיעשה, סתם, לארצם של אנשים - יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים ואחרים. לא עוד ארצו של "העם היהודי". השינוי הזה יקשה עלינו מאוד במאבק על שימור הלגיטימיות של ישראל בעיני העולם. הלגיטימיות הזו מבוססת על הטיעון כי ל"עם ישראל" זכות היסטורית מיוחדת על ארץ ישראל. המאבק על הלגיטימיות עדיין לא מוכר כאן לרבים, אבל הוא הופך ונעשה איום ממשי ולא פשוט על המדינה.
עניין כואב ומדאיג אחר שנחשף הוא, שקול ישראל אינו ראוי להתהדר בהיותו "השידור הציבורי". ב-3 באוגוסט התגלה עד כמה הוא בעצם "השידור הממלכתי". כמעט "השידור הממשלתי". ביום הזה, בו סערו רגשותיהם של רבים כל-כך בשל הרפורמה המתקרבת, לא מצאו תוכניות הדגל של "קול ישראל" מקום לעסוק בה.
רבים בציבור לא הבינו את משמעויות הרפורמה. רבים מאוד לא היו מודעים בכלל לנושא. וזאת, למרות שהרפורמה לא הייתה עניין של מה בכך. לא בכל יום נמנע המשנה לראש הממשלה מלתמוך בבּוֹס; במקרה זה בוגי יעלון עשה זאת בשבוע שעבר, כאשר הרפורמה הובאה להצבעה בכנסת בפעם הראשונה. לא בכל יום מאיים ראש הממשלה לפטר את שריו אם יצביעו כך או אחרת בכנסת; במקרה זה היינו עדים להתנהלות חריגה כזו, אחרי שהניסיון להעביר את חוק הרפורמה בשבוע שעבר כשל. לא בכל יום מגייסים עצמם אזרחים למחאה נגד מה שנראה להם כלא פחות מאסון; במקרה זה עשו זאת אלפים. הם פתחו אתרי אינטרנט, הציפו את חברי הממשלה והכנסת בעשרות אלפי מיילים, פקסים וטלפונים, הפגינו בצמתים, עלו לכנסת כדי לדבר על ליבם של חברי הכנסת, כדי למחות ברחבת הכנסת, ועוד כהנה וכהנה, אבל השידור הציבורי, שאמור היה להיות לבמה גם להם, נסגר בפניהם.
איומי ראש הממשלה עשו את שלהם, ולקראת הניסיון השני להעביר את החוק נראה היה שעכשיו אפשר יהיה להשיג לו רוב. צריך רק להבטיח שהסוגייה לא תגיע פתאום למודעות הציבור ושלא יתגלה כמה רבה ההתנגדות לחוק. לתומכים הייתה רצויה החנקת הדיון הציבורי בו.
וראה זה פלא - שתי תוכניות הרדיו המהוות במה מרכזית לדיון הציבורי בארץ פשוט התעלמו מן הנושא. ביום א' זה היה "קל". "הכל דיבורים" למשל עסקה במשך שעתיים תמימות, לא פחות, ברצח במועדון ההומו-לסבים. הרצח הזה - נתעב, מגונה ובזוי - הצדיק, כמובן, התייחסות מיוחדת ונרחבת. עם זאת, ההתעסקות בו בת השעתיים נראתה בכל זאת כמו מריחת זמן מכוונת. מחר, יום ב', עומד לעלות להצבעה בכנסת חוק שָנוי כל-כך במחלוקת וב"שעתיים על מה שקורה" לא מבחינים במה שקורה?! אבל גם ביום ב', יום ההצבעה עצמו, ב"סדר יום" וב"הכל דיבורים" - כלום. ב"סדר יום" יוצאים ידי חובה על-ידי החלפת כמה מילים בנושא, במשך כדקה בערך, עם דר' אריק כרמון מן המכון לדמוקרטיה. כרמון מגלה כי לדעתו, הדרך בה הובא החוק להצבעה אינה ראויה וזהו; מיד עוברת השיחה עמו לפסים אחרים. ב"הכל דיבורים" אפילו לא זה. הזמן היקר של התוכנית הוקדש לשיחה ארוכה, מאולצת ובלתי רלוונטית להחריד עם "היחצן של אמה של נועה גולדרינג ז"ל". גם שאר התוכנית סבבה סביב נושאים גורליים כמו זה; למשל, הוקרא איזשהו מייל מִתְּקָרְבֶּן ומתריס של אריה דרעי, העבריין שלעולם יישאר כנראה נער הזהב של התקשורת. גם זו הקוראת לעצמה "ציבורית".
לא צריך להיות מוחה מתוסכל, שלא הצליח להגיע לתקשורת, כדי להבין את מי לא שירתו באותו יום שתי תוכניות הרדיו המרכזיות האלה. גם לא צריך להיות מומחה פוליטי כירון דקל כדי להבין את מי הן כן שירתו.
