קשה להבין את הרעש התקשורתי שליווה את חקיקת הרפורמה במקרקעי המדינה. בסך-הכל לא השתנה הרבה, וההפרטה איננה הפרטה.
יש לזכור כי המדינה שולטת למעשה גם על כל הקרקעות הפרטיות. כל עוד התכנון והרישוי נתונים בידי הרשויות המקומיות והממלכתיות, אין בעל הקרקע אדון על רכושו. הליכי ההפשרה, המכירה והקנייה של קרקע פרטית כפופים לכל-כך הרבה מגבלות, מיסים והיטלים עד כי בעל הקרקע אינו רואה הרבה מן התמורה. אך גרוע מכך: הרשויות השונות יכולות לעשות בקרקע הפרטית כרצונן, לתפוס ולהפקיע, זמנית או לצמיתות, כל קרקע פרטית, כולה או חלקה, לעיתים ללא פיצוי או בפיצוי זעום. יעידו על כך אלפי חקלאים פרטיים ובעלי קרקע שאדמתם נלקחה לטובת כבישים, מתקני חשמל, צרכי ביטחון ועוד מטרות שונות - והכל בתוקף תקנות חירום (חלקן מימי המנדט).
מאידך-גיסא, יכולה המדינה או רשות מקומית להעניק קרקעות ציבוריות בתנאי חינם כמעט לגורמים או לפרטים למטרות שונות, גם מסחריות. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה בדוגמאות כאלה, ובדרך כלל מדובר היה בסקטורים או באנשים מקורבים פוליטית. אם כך, מה כל הרעש על ה"רפורמה" כאשר בפועל לא ישתנה דבר?
ואשר לחיסול הביורוקרטיה בענייני מקרקעין. ביורוקרטיה היא נשמת אפו של הממסד, כל ממסד, והיא מאפשרת לו להעניק למקורבים ולמנוע ממרוחקים. דומה שלמנגנון ביורוקרטי, ובמיוחד זה של המינהל, יש חיים משלו, ולא בנקל ניתן יהיה לחסלו.