לפני למעלה ממאה שנים הכירו קומץ פיזיקאים מרחיקי ראות ובראשם איינשטיין, פלאנק והייזנברג, כי אי ודאות היא התכונה היסודית ביותר של אבני הבניין בטבע. הייזנברג אף הרחיק לכת וניסח חוק יסוד חדש לטבע שקרא לו עיקרון אי הוודאות. על-פי העיקרון החדש אין שום דרך לעמוד הן על מאפייני החומר של גוף ופעולתו (מסה ואנרגיה) והן על מיקומו במרחב הזמן. לכל היותר אפשר לאמוד את ההסתברות לפעולה בזמן.
במילים אחרות, אין כל ודאות אף במיקומו של אדם, הנראה בבירור יושב על כורסה מלפנים, או, לחלופין, במשך ישיבתו על הכורסה. לכל היותר, ניתן לתאר את פעולת הישיבה של אותו אדם במונחי הסתברות לא מוחלטים, הגם שמאוד גבוהים בדוגמה זו. יתרה מזו, לא קיים מכשיר מדידה שיהפוך את התמונה הנשקפת למציאות מוחלטת ודאית ואף לא ניתן יהיה לכייל מכשיר כזה. המשמעויות הפילוסופיות של התגליות הפיזיקליות היו כה מרחיקות לכת עד כי איינשטיין עצמו התקומם על התגליות החדשות באומרו: הייתכן כי אלוהים משחק בקוביה!?
המשמעויות הפילוסופיות והמעשיות של התורה החדשה חלחלו אט אט לכל תחומי המדע והחברה. מודלים של אי ודאות החלו להתפתח בביולוגיה, בכימיה, בגנטיקה, באלקטרוניקה ולמעשה בכל תחומי המדע השונים. במקביל, התפשטה התובנה גם לתחומי האמנות והרוח השונים ובפרט לתחום הקולנוע (ראו לדוגמה הסרטים "יצרים" של אנטוניוני או "השיחה" של קופולה) וכן לתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה.
בשנת 1972 כתב פילוסוף המדע המהולל, קרל פופר, דברים היפים עד עצם היום הזה:
Thus Peirce conjectured that the world was not only ruled by the strict Newtonian laws, but that it was also at the same time ruled by laws of chance, or of randomness, or of disorder: by laws of statistical probability. This made the world an interlocking system of clouds and clocks, so that even the best clock would, in its molecular structure, show some degree of cloudiness. So far as I know Peirce was the first post-Newtonian physicist and philosopher who thus dared to adopt the view that to some degree all clocks are clouds; or in other words, that only clouds exist, though clouds of very different degrees of cloudiness.
אולם, בעוד שאי הוודאות הלכה ותפסה, כאמור, את המקום הראוי לה בתחומי המדע, החברה והרוח השונים כבר לפני עשרות בשנים, הרי בתחום אחד היא נדחקה מעט לאחור - תחום מדעי הכלכלה. במסגרת זו, על-אף שקיימת ספרות כלכלית ענפה, כפי שיפורט בפרקי הספר השונים, נותרו סוגיות לא מעטות בחסרים תאורטיים, כמו גם בחסרים אמפיריים לא מבוטלים, ובפרט בכל הנוגע לתחום המאקרו כלכלה ובכלל זה למדיניות המאקרו כלכלית.
בהקשר זה, ניתן לספר אנקדוטה קטנה אשר מדברת בעד עצמה. בשלהי שנת 1996 ביקש משרד האוצר לערוך שינויים מפליגים במשטר המיסוי במדינת ישראל. עיקרי השינוי כללו הטלת מיסים חדשים בתחומים שלא מוסו עד אז (שוק ההון והחיסכון) ולהרחיב מכאן את בסיס המס לטובת ניסיון לסבסד חיסכון ארוך טווח. אין זה המקום להרחיב בדבר הבסיס התאורטי הרעוע של אותו ניסיון לעודד חיסכון ארוך טווח. אך, להצעה (שלא אושרה בממשלה) היו עלולות להיות השלכות מפליגות על רמת אי הוודאות של צרכנים באשר למהירות שבה עלולה ממשלה להטיל מיסים חדשים. כאשר עלתה בקשה - במהלך הדיון שנערך בממשלה על התוכנית - לחדד היבט זה, מתחו ראשי משרד האוצר דאז ביקורת על ההערה, סרבו להתייחס אליה ואף הוסיפו, כי לדעתם ההערה אינה שייכת למקצוע הנכון; זוהי כלכלה ולא פסיכולוגיה, טענו. מנגד, הפסיכולוג המהולל, זוכה פרס נובל בכלכלה, דניאל כהנמן, כתב לפני שנים אחדות בספרו "רציונליות, הוגנות, אושר" (2005):
החלטות רבות מתבססות על אמונות בנוגע לסבירותם של אירועים לא-ודאיים, כגון תוצאות בחירות, אשמתו של נאשם או ערכו העתידי של הדולר. אמונות אלה מובעות בדרך-כלל בהצהרות כגון "אני חושב ש... ", "רוב הסיכויים ש...", "לא סביר ש...", וכולי. מִדי פעם אמונות בנוגע לאירועים לא-ודאיים מובעות בצורה מספרית, כסיכויים או כהסתברויות סובייקטיביות. מה קובע אמונות כאלה? איך אנשים אומדים את ההסתברות של אירוע לא-ודאי או את ערכה של כמות לא-ודאית?
אכן מילים כדורבנות. ברם, כהנמן כמה מפתיע לא היה כלכלן אלא פסיכולוג. יתרה מזו, מחקריו בתחום נעשו כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, במסגרת עבודת המחקר הפסיכולוגי שלו, ונגעו במשתמע בתחום המיקרו כלכלה בלבד (כלומר בכל הנוגע לפרט הבודד). ואילו מחקרים כלכליים? מעטים, ובפרט בכל הנוגע לתחום המאקרו כלכלה.
דומה, כי רק מעטים יערערו על הקביעה כי אי ודאות היא המושלת בעולמם של צרכנים ושל יצרנים כאחד. למעשה, כמעט כל החלטה של צרכן או יצרן נעשית תחת תנאים של אי ודאות במידה זו או אחרת, בדיוק כפי שכתב כהנמן. צרכנים פועלים תחת אי ודאות בנוגע לאורך חייהם, להכנסתם, לשערי הריבית, לרמות המחירים היחסיים בין המוצרים השונים וכמובן בנוגע לרמת האינפלציה. יצרנים פועלים תחת אי ודאות בנוגע לעלויותיהם, למאפייני הביקוש, למספר הצרכנים שייכנסו לחנויותיהם, שכיחות כניסתם ועיתויה, ואף בנוגע למספר העובדים שיגיעו לעבודה בריאים ביום נתון. מלחמה, מיתון, אינפלציה, חילופי שר אוצר או נגיד בנק מרכזי, ומפולת בבורסה מתרחשים כולם באופן בלתי צפוי. במילים אחרות, עולמם של הצרכנים ושל היצרנים הוא עולם סטוכסטי ולא עולם דטרמיניסטי. עולם שיש לתארו באמצעות התפלגויות מקריות כלשהן עם תוחלת ושונות, עולם של מהלכים מקריים (Random Walk). עולם של הסתברויות, כעולמם של איינשטיין, פלאנק והייזנברג. עולם של משחק בקוביה.
לכאורה, הסיכון הטמון באי הוודאות אינו אמור להשפיע על צרכן או יצרן רציונליים שאינם שונאי סיכון. אולם, במקרים רבים שנאת סיכון הינה כורח המציאות, שבלעדיה לא ניתן היה להבין כלל את מרבית מאפייניה של ההתנהגות הכלכלית. על-רקע תופעת שנאת הסיכון בעולם אי הוודאות התאימה ההתנהגות האנושית את עצמה במגוון של דרכים - ביטוח, חוזים עתידיים, סעיפי חירום בחוזים, ושימוש בשוק ההון - הנמנים על המוסדות ועל ההסדרים המרכזיים המאפשרים התאמה לסיכון הכרוך באי ודאות.
יתרה מכך, התאמת ההתנהגות האנושית לסביבה של אי ודאות לא רק שאינה סותרת התנהגות רציונלית אלא אף נובעת ממנה. לפיכך, תאוריה כלכלית דטרמיניסטית לא יכולה להסביר את הדרך שבה צרכנים ויצרנים מעבדים את המידע המתקבל מסביבתם, ובייחוד לא את האופן שבו הם מגיבים לסביבתם הסטוכסטית. על-רקע זה, קשה אף יותר להבין כיצד משלו בכלכלה, תקופה כה ארוכה, תאוריות דטרמיניסטיות לאחר שיתר המדעים עברו מזמן לתאוריות של הסתברות ושל אי ודאות.
כך לדוגמה, ניתן לציין, את תאוריית הציפיות הרציונליות, אחת מהתאוריות המאקרו כלכליות החשובות ביותר בעולם הכלכלה בעשורים האחרונים. למעשה, תאוריה זו הינה תאוריה דטרמיניסטית יותר מאשר הסתברותית. התאוריה מניחה, כידוע, שפרט משיא את תועלתו על בסיס תוחלת ציפיותיו, אולם, מתעלמת משאלת השפעתה של אי הוודאות שבה צופה הפרט את ציפיותיו אלה. במילים אחרות, הגם שתאוריית הציפיות הרציונליות מכירה באופן תאורטי בעובדה כי ציפיותיו של הפרט אינן משתנה בדיד, אלא התפלגות סטוכסטית, מחליף הניסוח המעשי, המתמטי, את התפלגות ההסתברויות במשתנה הבדיד של תוחלת הציפיות.
בין הגורמים המרכזיים, להתייחסות החלקית לשאלת אי הוודאות והשפעתה על התנהגות הצרכנים, נמנה חוק המספרים הגדולים. התאוריה המאקרו כלכלית המקובלת אינה דנה בהתנהגותו של הצרכן והיצרן הבודד אלא בצרכן הממוצע המייצג את כל האוכלוסיה. ואכן, אין תמה, כי רק פסיכולוג ככהנמן יכול היה לפתח תאוריה כלכלית שתכלול את אי הוודאות כמאפיין מרכזי של התנהגות הפרט הבודד. באופן טבעי, הצרכן והיצרן הממוצעים מקזזים חלק ממאפייני אי הוודאות שתוחלתם אפס. אולם, בעוד שיישומו של חוק המספרים הגדולים מתאים במקרים אחדים, כך אין הוא מתאים במקרים אחרים. הצרכן הבודד רוכש ביטוח ומשלם פרמיית סיכון, סוחר במכשירים עתידיים ומייחס ערך חיובי למידע המפחית את הסיכון אליו הוא נחשף. פעולות אלו אינן מתאימות למודל של ודאות וגם לא למודל המתעלם מאי ודאות שתוחלתה אפס.
הצלחתם של מודלים הסתברותיים במדעים כה רבים מעלה אפוא את השאלה, האם ישנן סיבות להאמין כי עולם הכלכלה נתון למאפיינים הסתברותיים מצומצמים יותר מעולמות אחרים. אולם, לא זו בלבד שאין זה סביר אלא שיש אף להסכים עם גישתו של de Finetti (1974), שגרס כי בעולם הכלכלה חשיבותה של ההסתברות עשויה אף להיות רבה ביחס לתחומי מדע אחרים.
מטרתו של ספר זה לתאר באופן מובנה את השפעתה של אי ודאות, הטמונה בציפיות ציבור השחקנים הכלכליים בענפי המאקרו כלכלה השונים, ולהעריך את מיקומה הנדרש בתהליכי קבלת ההחלטות של מדיניות מאקרו כלכלית אופטימלית. החסרים התאורטיים והמעשיים, בהסבר מקומה של אי ודאות במשק מודרני והשפעתה על תוצאות מדיניות מאקרו כלכלית, מניחים קשיים משמעותיים בפני מקבלי ההחלטות במשקים מערביים בכלל ובמשק הישראלי בפרט. לפיכך, הגם שהמצע התאורטי, שיפותח בפרקי הספר השונים, יכלול מודלים הרלוונטיים לכל משק באשר הוא, אזי החלקים האמפיריים יתמקדו בנתוני המשק הישראלי. זאת, במטרה כי הספר ישמש כלי אופרטיבי שיונח בפני מקבלי ההחלטות בישראל, כמו גם אמצעי לימוד ומחקר באקדמיה הישראלית.
יצוין, בהקשר זה, כי בישראל קיימים נתונים ייחודיים, ביחס למשקים מערביים מפותחים אחרים. נתונים אלה מאפשרים לבחון את השפעתן של ציפיות ואי ודאות בהיבטים ולאורך תקופות שקשה לעיתים לבוחנם בעולם. בכלל זה נמנים, בין היתר, רמות אינפלציה גבוהות יחסית, סקטור ציבורי גדול ופעיל, חוסר יציבות במדיניות הפיסקלית והמוניטרית, שיעור גדול של הייצוא בתוצר וקיומו של שוק הון שבו נסחרות במקביל אגרות חוב צמודות לצד אגרות חוב לא צמודות (המאפשרות לפיכך חישוב ישיר של ציפיות אינפלציוניות) והכול לאורך תקופות ארוכות מאוד. כל אלה הופכים את ישראל לשדה בדיקות ייחודי לבחינת קשרי הגומלין שבין ציפיות, אי ודאות ומדיניות כלכלית.
הספר מורכב משמונה פרקים ובהם פרק המבוא, כאשר הפרקים הראשונים עוסקים בביקושים במשק. במסגרת זו, הפרק השני עוסק בצריכה הפרטית, המהווה את חלקו הגדול של התוצר במשק מערבי. הפרק השלישי עוסק בהשקעה הפרטית. הפרק הרביעי עוסק בצריכה הציבורית ובקשר שבינה, בין ציפיות ואי ודאות לבין צמיחת התוצר בכללותו. הפרק החמישי משלים את העיסוק בצד הביקושים בדיון בייצוא ובקשר שבינו לבין אי הוודאות במחירי הייצוא, לרבות בשער החליפין. הפרק השישי עוסק בהיצעים במשק באמצעות דיון בגורם הייצור עבודה. זאת, על-רקע הקשר שבין אי ודאות לבין אבטלה. הפרק השביעי עוסק במדיניות מאקרו כלכלית ומה בינה לבין ציפיות ואי ודאות. ואילו הפרק השמיני כולל סיכום ומסקנות, ומאגד את הדיונים הנפרדים על ענפי המשק השונים לכדי דיון מסכם בסוגיית ניהול המדיניות תחת אי ודאות.
יצוין, בהקשר זה, כי אי הוודאות נכללה בישראל לראשונה כמסגרת להתייחסות המדיניות המאקרו כלכלית רק בשנת 2003. התייחסות זו בלטה בשנים הראשונות להפעלת התוכנית הכלכלית החדשה של מרץ 2003 והלכה ונזנחה לאחר מכן. זאת, בין היתר, על-רקע היציבות הגדולה, תוך שיעורי צמיחה גבוהים שהשיגה התוכנית. בשעת כתיבת שורות אלה הסתיימה תקופת הצמיחה הארוכה של השנים האחרונות והחלה תקופה של מיתון משמעותי, פועל יוצא משילוב של גורמים שליליים אקסוגניים ואנדוגניים. הראשונים, נובעים מהמשבר הפיננסי החמור שתוקף את כלכלת העולם. האחרונים, נובעים מהפסקה ביישומן של רפורמות מבניות במשק המדינה, לשם הגברת התחרותיות בשווקים, מהאטה בתהליך הפחתת שיעורי המס, ומהתעלמות מפעולתם של המייצבים האוטומטיים. על בסיס כל אלה חלה עלייה משמעותית בסביבת אי הוודאות בכלל ואי הוודאות הטמונה באינפלציה הצפויה, בשער החליפין, בריבית העתידית ובסביבת המיסוי בפרט. מעניין יהיה לבחון במהלך השנים הקרובות את השפעתה של אי הוודאות על ענפי המשק השונים ואת התמודדותה של הממשלה עם אי הוודאות הגוברת.
היעדר התייחסות להשפעתה של אי הוודאות, לאורך מרבית שנות ניהול המדיניות המאקרו כלכלית בישראל, אולי אינו כה מפתיע כאשר בוחנים את חוסר התייחסותה של האקדמיה הישראלית לתחום חשוב זה. יתרה מזו, גם תחום ניהול מדיניות מאקרו כלכלית לוקה בחסר באקדמיה הישראלית. כך, בעוד שניהול מדיניות כלכלית הוא מקצוע העומד בפני עצמו מסתפקים, חוגי הכלכלה בישראל, במספר קורסי מבוא למאקרו כלכלה בתארים הראשונים. למעשה, במרבית החוגים אין תוכנית מעשית להכשרה בניהול מדיניות, למעט קורס קצר במקרה הטוב.
גם העיתונות הכלכלית אינה טומנת ידה בצלחת, ובניגוד למקובל במערב כמעט ואינה מעסיקה אנשי מאקרו כלכלה לניתוח השלכותיהם של צעדי מדיניות שונים.
הממצאים האמפיריים והמודלים התאורטיים, המוצגים בפרקי הספר, מעידים כי החסרים התאורטיים והמעשיים, בהסבר מקומה של אי הוודאות בציפיות השחקנים הכלכליים במשק מודרני והשפעתה על תוצאות המדיניות המאקרו כלכלית, מניחים קשיים משמעותיים בפני מקבלי ההחלטות.
על-רקע זה, יתמקד הסיכום בהשלכות הממצאים על האופן שבו מנוהלת המדיניות המאקרו כלכלית בישראל ויציע מסגרת חדשה לניהול המדיניות השוטפת - מסגרת הרלוונטית בפרט בעִתות של מיתון כלכלי, כמו זה אליו נקלע המשק בימים אלה. כמו-כן, יציע פרק הסיכום בקצרה כיווני מחקר עתידיים.
